מאגר סיפורי מורשת

שמי רומי בן פורת, לומדת בכיתה ו' בבית ספר עיינות גן רווה, מתעדת את סיפורו של סבא שלי, משה בן פורת ובשמו הקצר "בנפו" (קיצור של בן פורת, שם המשפחה).

כך מספר סבא: "שמי משה-יצחק על שם סבא שלי שמת מרעב בגטו, אימא שלי טיפלה בו כשהייתה בת 14. ההורים שלי סיפרו לי את הסיפור של השואה מאז שהייתי קטן. אבא שלי עבד במחנות כפייה אצל הנאצים ההונגרים ואימא שלי נשלחה לגטו בעיר לודג' בפולין עם כל משפחתה ולאחר מכן נשלחה למחנות המוות אושוויץ. ההורים של אבא שלי נרצחו במחנות המוות באושוויץ. אימא של אימא שלי נפטרה ממחלת הטיפוס ואבא שלה מת מרעב בגטו. בסוף המלחמה אימא שלי שרדה עם אחות אחת ואבא שלי שרד עם אח אחד. לכן אני לא ביקרתי ולא אבקר בגרמניה, מכיוון שהם רצחו את המשפחה שלי. אבא שלי גדל במשפחה חרדית אנטי ציונית (אנטי ציונית זה שהם לא רוצים להקים מדינה יהודית עד שהמשיח יבוא) ואז, כשלמד בישיבה עם אחיו הוא שמע שאחיו רוצה לעלות לארץ, מכיוון שהוא שמע שעולה השלטון הנאצי. אבא שלי הלשין לרב, הרב בירר זאת ואחיו בסוף לא עלה לארץ. לאחר מכן אחיו נרצח במחנות. אבא שלי במהלך המחנות נעשה ציוני ועלה לארץ ישראל. כל החיים הציקה לאבא שלי ההרגשה שאחיו נרצח בגללו.

לאחר סיום המלחמה, אבא שלי גילה שרוב משפחתו נרצחה חוץ מאח אחד ואימא שלי שרדה את אושוויץ עם אחות אחת. הם החליטו לעלות לארץ ישראל בעזרת ארגונים יהודיים. לאחר מכן אבא שלי ואחיו מצאו קבוצה של יהודים שבה היתה אימא שלי וכך הם הכירו. מאז אבא שלי לא עזב את הקבוצה כי הוא התאהב באימא שלי. הם נשלחו להכשרה לחיי קיבוץ בחווה של נאצי שהחרימו לו את החווה ושם התנסו בחקלאות ובכל מה שקשור להסתגלות בקיבוץ במשך שנה. לאחר מכן הם עלו לספינות מעפילים שהתחזו לספינות דיג וכשהגיעו לחופי ישראל אוניות בריטיות תפסו אותם ושלחו אותם למחנה מעצר בקפריסין שם היו כשנה. שם הם התחתנו ושם גם אני הייתי בבטן של אימא שלי והם עלו ארצה באמצע מלחמת השחרור.

עד גיל חמש אני זוכר שהמשחק העיקרי שלי היה גזע עץ כרות שבחצר. הוא היה לי כמו רכבת, מטוס, רכב, סוס ועוד. כשהייתי בן חמש, עברנו לדירה בנתניה ליד פרדס, שם כל יום אחרי בית הספר היינו יוצאים לשחק משחקי חוץ, לדוגמא: היינו משחקים הרבה טניס, כביש מכוון (מכוניות היו עוברות רק פעם בכמה שעות), שיחקנו גם הרבה בפרדס. להורים ולכל אחד מאיתנו היה זוג אופניים, עליהם רכבנו ללימודים, לפארק, לחוף הים, לקניות ואפילו לפעמים היינו רוכבים לנחל אלכסנדר שזה מרחק די גדול מהבית. אני אהבתי לרכב לבית חרושת, להביא בלוק קרח (אז לא היה מקרר חשמלי). לכולם היו אותם בגדים ואותם נעליים ולא הייתה אז תחרות ביגוד.

אני זוכר את קבוצת החברים של ההורים שלי שהיו בשבילנו כמו משפחה. כל הזמן היינו נפגשים איתם. רוב החברים שלנו גרו בתל אביב, מכיוון שלא היו לנו טלפונים היינו באים ללא הזמנה ובלי להודיע. היינו לוקחים אוטובוס עד תל אביב, אוכלים שם ולפעמים גם ישנים שם. עד גיל חמש בבית שלנו היה חדר לכל משפחה. היתה לנו מקלחת משותפת, שירותים משותפים ומטבח משותף. שמחתי מאד כשהחברים היו מגיעים ואפילו ישנים אצלנו כי אהבתי לישון בארגז המצעים. היו לי דוד ודודה בנתניה, שהיו דתיים, אבל המשפחה העיקרית היו החברים של ההורים שלי שעברו ביחד את השואה.

בכיתה ה' התחלתי לכתוב יומן, זה היה בכתב יד כמובן. היום אני כבר מקליד במחשב או בטאבלט אבל פעם כתבתי במחברות ושמרתי אותן. יש לי ארגז עם עשרות מחברות כאלו עם ציורים, סיפורים ומכתבים. לא מזמן קראתי באחד היומנים שפעם אספתי עטיפות מסטיק בארגז ונתתי אותו לילדה שהייתי מאוהב בה. אספנו יחד מפיות ועטיפות של מסטיקים.

הארגז בו שמורים היומנים שכתב בילדותו סבא משה "בנפו"

רוצה לשמוע איך הכרתי את סבתא ליאורה? אז ככה…. אני וסבתא הינו יחד בצופים, יצאנו לטיולים ולמחנות עבודה בקיבוצים בקיץ והשתתפנו בפעולות בצופים. היינו יחד בתיכון באותה הכיתה. סבתא ואני התחתנו אחרי שסיימתי את הלימודים בטכניון והייתי מהנדס חשמל, סבתא עדיין למדה בטכניון אדריכלות. אחר כך גרנו בחיפה, שירתי כקצין בחיל הים בחיפה. בשבתות כשהייתי קצין תורן ליאורה הייתה באה עם הילד שלנו, שרון, והיינו מבלים בחוף הים בבסיס. כשאבא שלך ניר נולד, גרנו בגבעתיים ואז עברנו לראשון לציון ושם ליאת (הבת השלישית שלנו) נולדה.

עם סיום לימודיי בתיכון התחלתי ללמד מתמטיקה ופיזיקה באותו בית הספר שאני למדתי. לימדתי גם בבתי ספר בשעות הערב בנתניה ובחיפה וכל זה בזמן שהייתי סטודנט. אני אוהב ללמד, הייתי מדריך בחיל הים והייתי בתעשייה האווירית 31 שנים, הקמתי שם את מפעל ההדרכה והדרכתי בארצות רבות בעולם, במיוחד באמריקה הדרומית, באפריקה ובמזרח הרחוק. עד היום אני מדריך בפרויקטים בחברה שלי בארצות רבות ואני מלמד מורים איך ללמד .

גם את תחום השפות אני מאוד אוהב וללמוד את זה אוהב עוד יותר. עד היום לימדתי בשפה האנגלית, הצרפתית, הספרדית והאיטלקית. כשהייתי בתיכון למדתי אספרנטו שהיא שפה בינלאומית וכשהייתי בן 18 טסתי לכנס, הייתי נציג של ישראל בכנס בינלאומי של דוברי אספרנטו בהונגריה. ארגנתי כנס בינלאומי בנתניה וכשהייתי בן 22 הקמתי את הארגון של נוער דובר אספרנטו בישראל. יחד עם סבתא התארחנו אצל דוברי אספרנטו בארצות רבות באירופה בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק.

בצבא הייתי בחיל רגלים והשתתפתי גם במלחמת ששת הימים. אחר כך עברתי לחיל הים. את החוויות הקשות אני זוכר במלחמת ההתשה אחרי מלחמת ששת הימים, כשישבתי במעוז על שפת תעלת סואץ, שם היו מפגיזים אותנו, מפוצצים אותנו ומנסים לכבוש את המעוז. זו הייתה תקופה קשה.

את יודעת למה אני מתגעגע? אני מתגעגע לימים שביום העצמאות היינו רוקדים הורה ברחובות. אני מתגעגע לימים שהיינו מטיילים ברגל בלי פחד, לדוגמה: כשהייתי בן 12, נסעתי עם חבר שלי עד לעתלית ברכבת וטיילנו בכרמל ובגליל עם תרמיל על הגב ושק שינה. כל ערב כשהיינו עייפים עצרנו במקום ופתחנו את שק השינה. בימים האלה לא היינו שואלים אם אתה ספרדי או אשכנזי. רק שהייתי בכיתה ה' שאלו אותי לראשונה אם אני ספרדי או אשכנזי ולא ידעתי מה לענות אז הלכתי ושאלתי את ההורים שלי. למרות שלא היינו דתיים, אני מתגעגע לקידוש בליל שבת, לחגים ולארוחות החג בבית ההורים, החג הכי חשוב היה יום העצמאות, כל פעם שההורים שלי היו רואים מישהו מאיתנו במדים בטקס חשוב הם היו מתרגשים, גם היום אני מתרגש כל פעם שאני רואה את הילדים בטקס מניפים את דגל ישראל.

הזוית האישית

רומי: חוויתי חוייה נהדרת! למדתי המון דברים שלולא העבודה לא הייתי יודעת אותם. היה מרגש לשמוע מה המשפחה שלי עברה. דברים קשים, משמחים, עצובים אבל תמיד היו יחד ולא ויתרו. דרך התכנית חיזקתי את הקשר שלי עם סבא שלי הנהדר.