מאגר סיפורי מורשת

היום יום הולדתו של ראובן שגב, 14.12.2017. שנה משמעותית של סגירת מעגל ארבעה עשורים בבית התפוצות. ביקשנו מראובן לספר את סיפורו:

"נולדתי בישראל ב- ו' בטבת תשי"א, 14.12.1950 בישראל. הורי עלו מתימן בחודש נובמבר 1944. הגשמת החלום  של משפחת אבי לעלות לארץ ישראל החל במשפחתי כבר בשנת 1895 (תיעוד לכך יש במודעה שפורסמה בירושלים בעיתון ה"חבצלת", 1896), אז עלו כמה מקרובי משפחתו של אבי לארץ, לירושלים, לכפר השילוח. סבי מוסא, אביו של אבי התכוון גם הוא להצטרף אליהם ולעלות לישראל. הוא אשתו וילדיו יצאו ממקום מגורם, שבסמוך לעיר צנעה הבירה, בדרכם לעיר הנמל עדן. אולם שם, לרוע מזלם, אשת סבי והילדים חלו ממגפה שפרצה במקום ונפטרו. סבי שאיבד את אשתו וילדיו, בצערו כי רב, חזר חזרה לכפר הולדתו והתחתן בשנית עם סבתי ונולדו להם שלושה ילדים: אבי – שמעון, אחיו – יוסף ואחותו – שודיה. סבי עם משפחתו החדשה נשאר לגור בכפרו. לאחר מספר שנים סבי נפטר ובהמשך נפטרה גם סבתי. אבי, אחיו ואחותו עזבו את תימן כיתומים עלו ארצה בחודש נובמבר 1944.

בסרטיפיקט העלייה של אבי נרשם שמו: שמעון מוסא סאמין. לימים, החלטנו ילדיו לעברת את שם המשפחה לשגב.

אמי רומיה, לבית עמרני, עלתה לארץ מתימן מהעיר שיבאם ואבי, שמעון עלה מהיישוב סודום. הם עלו לארץ באנייה, אניית משא שהוסבה לאניית נוסעים. היא הפליגה מנמל העיר עדן דרך ים סוף לנמל פורת סעיד שבמצרים,

משם המשיכו בנסיעה ברכבת, דרך חצי האי סיני, לארץ ישראל והופנו למחנה העולים עתלית. רוב העולים בעלייה זו היו צעירים ורווקים. אמנם, אבי ואימי היו על אותה אנייה, ברם ההיכרות ביניהם נעשתה בהמשך, בשידוכו של דודי, אחי אבי. הוא שיזם את הפניה למשפחת אימי שהתיישבה אז בראשון לציון, בשכונת עזרה וביצרון. קוריוז נחמד שסופר לי מפי אימי, עוד בהיותי נער, שהיא הייתה גבוהה מאבי ובוגרת ממנו במספר שנים, שכאשר היגיע למפגש ההיכרות ביניהם הוא היה לבוש בשני זוגות מכנסיים, כדי להראות יותר מלא. אגב  בסרטיפיקט העלייה הבריטי שקיבל אבי בעיר הנמל עדן, צוין הגיל: 18 שנים והמשקל: 38 ק"ג.

בתקופת הגעתם לארץ, תקופת טרום המדינה, היה משטר צנע בארץ ישראל. המזון חולק בהקצבה וניתן באמצעות תלושים. כילד, נהגתי לשאול את אבי, כיצד הסתדרתם ותקשרתם עם השלטון הבריטי, עם השוטרים הבריטים בארץ? ואבא היה מספר: "דיברנו איתם, למדנו מהם מילים באנגלית כגון: "תנקיו", "אול-רייט"". נישואי אבי ואמי היו במחנה העולים, באזור המזרחי של כפר סבא, זה היה מחנה אוהלים ובו הם גרו ארבע שנים. וכמו שאמי הייתה נוהגת לציין זאת שוב ושוב: "התחתנו לאוהל".

בשנים אלה הפרנסה הייתה בדוחק. קשה היה להשיג עבודה לאורך כל ימי השבוע. אני זוכר את אבי מציין בפני, עוד בהיותי נער, שפעמים הם עבדו יום או יומיים בשבוע. אבי היה פרדסן. כארבעים שנה עבד בפרדסים שבאזור כפר סבא. בקיץ,  עסק בהשקיית העצים, בגיזום הענפים היבשים, לצורך צמיחה חדשה, טיפול בערוגות העצים, עישוב ואוורור האדמה שבסמוך לגזע העץ. כל זאת, לדברי אבי, לטובת השבחת  איכות הפרי והגדלת תנובת העץ. בחורף, עבד אבי בקטיף פרי ההדר לסוגיו השונים: קלמנטינות, מנדרינות. תפוזים, תפוזי ולנסיה ואשכוליות.

אימא הייתה עקרת בית, מידי פעם יצאה לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה, היא עבדה בבית החרושת למיץ פרי הדר בכפר סבא ואף יצאה לעבודה בבית החרושת לגפרורים בראשון לציון, מקום בו עבדה עוד בתקופת רווקותה. בשעה טובה, בשנת 1950,  בתום ארבע שנות מגורים באוהל שבמחנה העולים, זכו הורי להיכנס לביתם, שכלל חדר שינה אחד ומטבחון (בסה"כ כ – 40 מ"ר). השירותים והמקלחת, היו מחוץ לבית במבנה בטון קטן העשוי מלוחות "בטונדה". קירות, ריצפה וגג. אני זוכר את היציאה מהבית לקצה המגרש לעבר ה"בטונדה" לשירותים ולמקלחת. את המים חיממנו בפרימוס. עם השנים המשפחה התרחבה, הרחבנו את הבית. תחילה בעוד חדר שינה אחד ובהמשך נבנו מקלחת ושירותים כחלק מהבית. לימים הפכה ה"בטונדה" לשובך יונים שגידלנו בחצר הבית.

כילד אמי סיפרה לי, שהשכנות היו מקנטרות אותה על כך שהיא נשואה למעלה מארבע שנים והיא עדיין ללא ילדים. ב – 14 בדצמבר 1950, השמחה בבית הייתה רבה, נולדתי, גם בן וגם בכור. אבי המאושר קרא לי ראובן – הוא בחר בשם ראובן. "ראו: יש לי בן" וגם, כמובן, על שם ראובן בכור יעקב  – ישראל אבינו. כשנה אחרי שנולדתי נולד אחי – חיים והוא נקרא על שם אח אמי שטבע כנער במאגר מים בתימן. אחריו נולדה שושנה, שלדברי אבי היא הביאה להורי את האושר המושלם. ואחרון חביב, אחי משה, בן הזקונים והוא נקרא על שם הסבא מוסא. אשר כאמור לרוע מזלו, לא הצליח לעלות לארץ ישראל, נפטר בתימן. שנת ה- 50 מוכרת לי מסיפורי הורי, שנה בה החורף בישראל היה קשה – שלג רציני ירד אז בכפר סבא, עד כדי חסימת דלתות היציאה מהבתים. (שלג ירד בישראל בשנת 1950).

בית התפוצות

החדר של ראובן

לבית התפוצות הגעתי בתאריך 1.12.78, כחצי שנה לאחר פתיחתו הרשמית, מאי 1978. הייתי אז סטודנט צעיר שהתחיל את לימודיו במכינה האוניברסיטאית שבאוניברסיטת תל אביב – אוקטובר 1978. בתום שנת המכינה, התחלתי את לימודי האקדמיים באוניברסיטת ת"א, במסלול דו חוגי: מדעי הרוח ומדעי החברה. עוד בתחילת לימודיי נאלצתי לעבוד על מנת לכלכל את עצמי וכדי לממן את לימודיי ומגוריי במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה. לשמחתי, שפר עלי מצבי ורווח לי מעט כבר בתום לימודי סמסטר א' של שנת הלימודים הראשונה, עת קיבלתי מלגת הצטיינות למימון המשך לימודי התואר. בסיום לימודיי ה-  B.A, הן בייעוץ חינוכי והן בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, המשכתי בלימודי תעודת ההוראה במדעי החברה לחטיבה העליונה, שסיומם בהצלחה הקנה לי רישיון הוראה מטעם משרד החינוך והתרבות. בהמשך, בשנת 2005, התחלתי את לימודי ה- M.A, במדעי החברה ובמדעי המדינה, מינהל ציבורי – התמחות בביקורת פנימית וחיצונית, באוניברסיטת בר אילן וסיימתי אותם בהצלחה.

הייתי מציין את תקופת עבודתי בבית התפוצות בשלוש תקופות עיקריות:

התקופה הראשונה – שני העשורים הראשונים של בית התפוצות

יש לדעת, מוזיאון בית התפוצות, כשנפתח בשנת 1978, נחשב למוזיאון חדשני, מיוחד וייחודי, הייתה הילה סביבו, וכל מי שביקרו בו אמר: "וואו". החדשנות הייתה באמצעים ובדרך הצגת סיפור הקיום היהודי בתפוצות,  ברצף ההיסטורי מאז חורבן מדינת יהודה ועד להקמת מדינת ישראל. הוא זכה לתהודה רבה ולהכרה כמוזיאון ייחודי, אחד מני 37 מוזיאונים חלוציים וחדשניים בעולם כולו.

כאמור, במקביל לתחילת הלימודים שלי באוניברסיטת ת"א התחלתי לעבוד בבית התפוצות, תחילה בחדר ה"בקרה" של חדרי העיון וחדרי הצפייה בסרטים תיעודיים וכן במרכז המוזיקה. בחדר ה"בקרה" – הייתה ספריית קלטות וידאו שאנו, עובדי חדר ה"בקרה", היינו מכניסים את הקלטות לתוך מכשיר ההקרנה בהתאם לבחירתו של המבקר, שישב באחד משלושת חדרי העיון, שהיו ממוקמים אחד בכל אחת משלושת קומות תצוגת הקבע, והקיש את מספר הסרט. אין ספק, שהלה חשב שהפעלת המכשיר נעשית אוטומטית, אתה לוחץ על כפתורי המסך את המספר הקטלוגי של הסרט והינה הוא מתחיל.

אחרי כשנתיים ניגשתי לקורס מדריכים, שהתקיים בבית התפוצות, זו הייתה תקופה שמאוד אהבתי. המקום היה כאבן שואבת, מוקד לעלייה לרגל. כל אישיות חשובה שהגיעה למדינת ישראל – הגיעה לבית התפוצות.בין שמות אישי הציבור המוכרים זכורים לי: ראש עיריית ניו-יורק – אדוארד ארווינג "אד" קוץ', קנצלר גרמניה, הלמוט שמידט, דויד  דה- רוטשילד ושחקנים ידועים: סמי דייוויס ג'וניור, קירק דאגלס, ברברה סטרייסנד, אליזבט טיילור ועוד.

התקופה הראשונה התאפיינה גם ברמה הארגונית, היה צוות הדרכה גדול של מדריכים קבועים בארגון, שהיוו את קודקוד פרמידת עובדי הבית, "קודש הקודשים" של פעילות בית התפוצות. המדריכים עסקו בהדרכת קבוצות מבקרים מחו"ל ומהארץ. מדריכי אגף הנוער ואגף הסמינרים, מעבר להדרכות העבירו גם הרצאות, במסגרת ימי עיון וסדנות. כמו כן, עסקו בפיתוח תכניות פעילות וחומריי הדרכה, לבני הנוער מהארץ ומחו"ל. תקופה זו, שנמשכה כ- 20 שנה, עסקתי בהדרכה במסגרת אגף הנוער. בנוסף, במהלך שמונה השנים האחרונות שלי בשירות המילואים בצה"ל, השתייכתי ליחידת ההסברה של צה"ל בבית התפוצות, ובמסגרת זו הייתי מדריך ומנחה סדנות או ימי עיון לחיילי צה"ל בבית התפוצות.

 מאלבום התמונות של ראובן שגב במהלך שנות עבודתו בבית התפוצות

התקופה השנייה – העשור השלישי של בית התפוצות

בתחילת העשור השלישי של בית התפוצות, מדינת ישראל חוותה אירועים קשים: תקופת האינתיפאדה השנייה, התיירות מחו"ל נפגעה. הדבר, כמובן, השפיע מאוד על שהתרחש בבית התפוצות – הייתה ירידה דרסטית בכמות המבקרים. בנוסף, לנוכח המצב הכללי בארץ שהורע. בית התפוצות נפגע גם מקיצוץ בתקציב, דבר שהוביל לצמצום משמעותי במכסת המדריכים ואף לשינוי באופן העסקתם. בתקופה זו הוצע לי ע"י הנהלת בית התפוצות לקבל את תפקיד מנהל מרכז המידע וההזמנות. במרכז זה, עבדנו בצוותא, אני וד"ר אירנה ולדימירסקי במשך כשלוש שנים. זו הייתה, לאירנה ולי, תקופה של עבודה משותפת נעימה ופורה, למידה והעשרה הדדית.

מאלבום התמונות של ראובן שגב

בתקופה זו בית התפוצות עמד בפני סכנת סגירה, מכתבי הפיטורים לכלל עובדי הבית כבר היו מוכנים. לנוכח המצב המדאיג, העובדים הסכימו לוויתור של ימי החופשה השנתית ולקיצוץ של יום עבודה אחד בשבוע, וזאת כדי שבית התפוצות לא ייסגר. זאת ועוד, עובדי בית התפוצות יחד עם המנכ"ל דאז, רני פינצי, יזמו הקמת צוות להצלת בית התפוצות, אישי ציבור נרתמו למשימה והוקם לובי בכנסת למען בית התפוצות.

במסגרת פעילותי הציבורית, במשך השנים הרבות בהם הייתי חבר ועד העובדים, ובמיוחד בתפקידי כיו"ר הוועד, הקדשתי חלק ניכר מזמני הפרטי ליצירת קשר עם אישי ציבור ופוליטיקאים להשגת גיבוי ותמיכה בבית התפוצות, כל אימת שהתעורר הצורך בכך. כמו כן, כיו"ר ועד העובדים פעלתי והשפעתי לקיום מערכת יחסי עבודה תקינים, עמדתי על המשמר למניעת פגיעה בזכויות ובמעמד העובדים ואף הצלחתי להביא לשיפור בתנאי העסקתם ובשכרם.

להצלת בית התפוצות נרתמו חברת הכנסת ענבל גבריאלי, שקיבלה על עצמה להוביל את מהלך חקיקת חוק בית התפוצות; יועץ ראש הממשלה לקשר עם הכנסת, אורן מגנזי, שיזם את המהלך; מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור יצחקי; שר התפוצות דאז נתן שרנסקי; ראש עיריית ת"א, שלמה להט "צ'יץ"; פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת ת"א; קרן נדב ועוד. ב-ט' באדר תשס"ד, 2003, התקיים ערב של הזדהות ותמיכה בבית התפוצות בהשתתפות ראש הממשלה, אריק שרון, השר נתן שרנסקי והשרה לימור לבנת. המאמצים לסייע עזרו וביום ה' בכסלו ה'תשס"ו, 6 בדצמבר 2005, התקבל חוק בית התפוצות.

ביקור ראש הממשלה אריק שרון ז"ל, בבית התפוצות, ט' באדר תשס"ד

 ציטוט דבריה של ענבל גבריאלי, מתוך מסמך הסטנוגרמה מישיבת מליאת הכנסת 6.12.2005, היום בו עבר חוק בית התפוצות

"אדוני היושב ראש, חברי הכנסת. הצעת החוק הזאת הייתה כרוכה במאבקים מאוד מאוד קשים שנאצלנו להתמודד איתם, פחות או יותר מתחילת הקדנציה. אני שמחה, אפילו מאושרת מותר לומר, שהגענו לרגע הזה שהדברים אכן עוגנו בחוק כתוב.

אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת שתמכו בחוק. אני רוצה להודות ליו"ר הועדה, שנבצר ממנו להציג את הצעת החוק, חבר הכנסת אברהם פורז. כמובן לחברת הכנסת אראלה גולן שהציגה במקומו. היועצת המשפטית של הוועדה, מירב ישראל. ליהודית גווילי, מנהלת הוועדה וכל אנשי הוועדה. לאנשי בית התפוצות בעיקר חברי הטובים והקרובים, ראובן שגב, רני פינצ'י וכל יתר האנשים נאמני בית התפוצות. אני רוצה להודות גם לכם. להודות לחברי ועדת החינוך שהביעו תמיכה בהצעת החוק וגם לראש הממשלה אריאל שרון שנכנס לעניין די בשלבים הראשונים, ביקר בבית התפוצות ומעבר לכך באמת לא היה צורך לשכנעו והוא הביע תמיכה באופן גלוי, באופן מעשי ובאופן אקטיבי. אני רוצה להודות לו וגם לאורן מגנזי, יועצו. תודה רבה". 

התקופה השלישית – משנת 2005 ואילך

את התקופה השלישית הייתי מציין החל מחקיקת חוק בית התפוצות בשנת, הקובע בין היתר כי בית התפוצות הינו מוסד לאומי של מדינת ישראל עפ"י חוק, והמשמעות היא שקיום בית התפוצות מובטח ע"י המדינה בתקצוב ישיר ונפרד, במסגרת חוק התקציב השנתי של המדינה. בכך נפתח העידן של התאוששות, צמיחה והתחדשות.

בתחילת שנת 2005 הוצע לי ע"י הנהלת הבית למלא את תפקיד המינהל, הלוגיסטיקה הביטחון והבטיחות, שאותו אני ממלא עד היום ואסיים את מילוי התפקיד עם פרישתי לגמלאות בעוד מספר ימים, ב- 31.12.17.

בית התפוצות עבורי, מבחינה ערכית ותרבותית, הינו מקום המחבר את כולנו המשתייכים לזהות היהודית, לתרבות האחת – רבת הפנים, פסיפס תרבותי של מגוון העדות והקהילות. הוא מהווה מוקד לאומי של חיבור ותחושת השתייכות לזהות הקולקטיבית ולמסגרת החברתית שלנו כעם. מקום המציג את סיפור הקיום היהודי ברצף הדורות, בנסיבות ה"לא טבעיות" מחוץ לארצו ומפוזר בין העמים, והמספר איך הצליח העם היהודי לשמור על קיומו והמשכיותו למרות פיזורו בגולה, בתפוצות הרבות. בשנות עבודתי כמדריך וכמורה-מנחה, הדרכתי מגוון של קב' מבקרים: בני קיבוצים, חילוניים ודתיים, חיילים, תלמידי בתי-ספר,  תלמידי ישיבה (כיפה סרוגה) בנות אולפנה ובני מתיבתא (ישיבות הזרם החרדי) וקבוצות מורים (בהשתלמות) – פסיפס תרבותי עשיר ומגוון.

רושם מיוחד מתקופת עבודתי בבית התפוצות הזכור לי, החרוט עמוק בזיכרוני, קשור בתגובה הרגשית של רבים מהמבקרים היהודיים מחו"ל, מעצם חוויית הצפייה בתוכן החיזיון האור-קולי שהוקרן בכרונוספירה (במתכונתה המקורית), שאותה הפעלתי בבית התפוצות בנוסף לתפקידי בהדרכה. היה זה חזיון מדהים, בן כ- 25 דקות, שהציג תקציר לסיפור העם. החל מראשית התגבשותו, המשך בקורותיו ברצף הדורות, ועד לשיבתו ארצה עם תקומת מדינת ישראל. בסיום הקרנת החיזיון רבים מהצופים היו יוצאים מהאולם כשעיניהם זולגות דמעות.

סיטואציה נוספת מתקופת עבודתי בבית התפוצות, שריגשה אותי מאוד ושעדיין מרגשת אותי בכל פעם שהיא עולה בזיכרוני, קשורה בביקורו של שחקן הקולנוע קירק דאגלס. הלה, קיבל סיור מודרך בשלושת קומות תצוגת הקבע, ע"י מדריכת הבית, והוא ארך למעלה משעה וחצי. בסיומו, הוא ביקש להודות ולהיפרד מהמדריכה בקומה ג' של תצוגת הקבע ע"מ לסייר בה שנית באורח עצמאי. דאגלס חזר לתחילת הקומה (שער הקיום) והחל מתבונן שוב בכל הפרטים המוצגים בשער זה, בכל אחת ואחת מ-13 ה"תחנות" שבה, וגם על קריאת כל הטקסטים הוא לא פסח. כשסיים, ירדתי ללובי כולי נפעם ונרגש לנוכח התרחשות זו, שמבחינתי ביטאה את חוויית ההתחברות העצומה שלו לזהותו הקולקטיבית היהודית.

בשנת 2010 הצטרפה לבית התפוצות, תכנית הקשר הרב- דורי, בשיתוף המשרד לאזרחים ותיקים, שהיום נקרא המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך – מסגרת זו מפעילה תכנית חשובה, ולה תרומה משמעותית המבטאת במהותה את רעיון החיבור וההשתייכות  לזהות הקולקטיבית שלנו ברצף הדורות, דרך הקשר הבין-דורי. זאת, באמצעות תיעוד סיפורי הסבים והסבתות. אגב, אני נזכר בביטוי יפה לרעיון זה באמצעות מיצג הבר-מצווה, שהוצג במוזיאון, בו מסייע האב לבנו לכרוך את רצועות התפילין על ידו, סימבוליות להעברת המורשת התרבותית מאב לבן, כפי שגם אביו של הנער קיבל זאת מאביו וכך הלאה. הפילוסוף מרטין בובר דיבר על: "האדם ברצף הדורות" ובהשאלה אני אומר: היהודי ברצף הדורות.

יישר כוח! לצוות הקשר הרב דורי על העשייה הערכית, החשובה והייחודית.

ראובן שגב עם עפרה, תמי ובת אל 

הזוית האישית

ראובן שגב: "בית התפוצות עבורי, מבחינה ערכית ותרבותית, הינו מקום המחבר את כולנו המשתייכים לזהות היהודית, לתרבות האחת – רבת הפנים, פסיפס תרבותי של מגוון העדות והקהילות. הוא מהווה מוקד לאומי של חיבור ותחושת השתייכות לזהות הקולקטיבית ולמסגרת החברתית שלנו כעם".