מאגר סיפורי מורשת

בחרתי לספר סיפור שארע בביתי, בין השנים 1952-1954, בזמן מגורינו בטבעון.

אחי הבכור אמנם לא זוכר את מה שהיה, אך גיסתי, שהייתה חברתו, זוכרת את סערת הנפש שהייתה לו.

אמי חזרה על אותו מעשה כאשר הזמינה לליל הסדר אשה ערירית, שגרה בשכנות אלינו. אני זוכרת מורת רוח אבל לא כפי שהייתה אז.

אפשר היה גם אחרת….

הסבנו לארוחת ערב שבת: אימא, אבא, שלושה אחים, שתי אחיות והוא. ישבנו צפופים סביב שולחן השבת. אני זוכרת מפה לבנה, אך נרות אני לא זוכרת. היה ניתן לשמוע את השקט.

יותר מכל, אני זוכרת את המבוכה שלי. את שילוב אצבעותיי, אותן הזזתי מתחת לשולחן. את פניהם "הארוכות" של אחיי הבוגרים. את מבטם החד של אחיי המופנה אל אמי, ושואל: למה עשית לנו את זה?

פניי היו אדומים, עיניי פזלו לצדדים. לבכות? לצחוק? לדבר? התביישתי באמי שהזמינה אותו. הוא הרי שייך ל "הם"!

ואז, אימא החלה להגיש את הארוחה. תנועותיה לוו בשאלות ובמשפטים הרגילים הקשורים לארוחה: "רוצה? כמה?", "היזהרי, המרק חם!", "אריה, תעזור למרים לחתוך את הגזר". ראובן, אחי, ציין, כמו בכל ארוחת ליל שבת: "שושנה, את מקבלת את מנת הבשר שלך: רגל של תרנגולת ממולאת בקמח ובגריבן (חתיכות קטנות מעור התרנגולת ומטוגנות בשומן שלה), ותפורה בצדדים". צחקנו כתמיד והקרח נשבר.

הרמתי את הראש והבטתי בו. הוא ישב מכונס בעצמו ואכל. מבטו ליווה את האוכל מהצלחת לפיו. שקט כמעט ולא נוכח.

"איציק המשוגע", כך קראנו לו. הוא התפרנס מחלוקת עיתוני בוקר לבתים. הוא גר בשכון "עלייה", יחד עם כל אלה שהגיעו מ"שם", אותה רכבת בת שתי קומות, המחולקת לדירות קטנות. הוא גר לבד: בן בלי גיל, צנום, בעל שיער כהה המסורק בקפידה לצד ולאחורי הראש; עדשות עבות בתוך מסגרת עגולה, כהה, על עיניו. לבושו מסודר, תמיד בגרביים ובנעליים.

אימא הזמינה אותו אתמול לסעוד אתנו בערב שבת. הוא הגיע עם עיתון הבוקר של יום שישי.

כשאימא קראה לנו לארוחה הוא כבר ישב בפינת הספסל. זו הייתה הפתעה שגרמה למבוכה ולפנים הארוכות.

אני זוכרת שהוריי התעניינו בעברו, והוא ענה וסיפר עליו. אני לא זוכרת את סיפורו, רק שהוא אוסף בולים. לאחר מכן הצגתי בפניו את האוסף שלי. הארוחה הסתיימה. אחיי יצאו לבקר את חבריהם, ואנחנו, הקטנים, הלכנו לישון. לא זכור לי שהתקיימה שיחה על הנושא.

החיים זרמו והתנהלו כסדרם: בבקרים איציק היה מגיע עם העיתון, ותמיד דיברנו בינינו.

באחד מביקוריי בטבעון, פגשתי בשמו על מודעת אבל. אולי אם משפחתי והאחרים היו מתמידים בהזמנתו, ומעניקים לו יותר תשומת לב, לא היה קץ בחייו, ולא היה מניח בכך את הגולל על משפחה שלמה, שהוא היה השריד האחרון שלה…