אעבוד כל עוד יזמינו אותי להדריך
סבא שמוליק מֶרְחָב ((64 וחצי) ונכדתו עדי מרחב (12).
שמוליק הוא
אבא של ניר, אביה של עדי. מצטלמים בבית סבא בחדרה.
בית סבא: שכונת שלמה
(ע"ש שלמה מאירסון, שהיה ראש המועצה המקומית חדרה בשנות ה-30'), צמוד קרקע,
דו קומתי, טובל בירק, נבנה בשנות ה-50', שופץ והורחב מאוחר יותר. בשנת 1982, כשמשפחת
מרחב נכנסה לגור.
שמוליק תכנן את המפתחים המקומרים ובהמשך גם גילף את פסלי עץ הרבים
שבסלון ("התחביב שלי").
אשה שוכבת. עבודה של שמוליק על פי מודל
הבית של עדי: בכרכור,
צמוד קרקע. עדי בכורה לשלושה אחים (עמית והתאומים אלון ויהונתן), יש לה חדר משלה, אבל
המחשב שאותו קיבלה ליומלדת, ממוקם בחדר המשחקים המשפחתי. היא משתמשת בו בעיקר להכנת
שעורים, אבל אין לה פייסבוק. "אני
בת 12", אומרת, "ואסור לשקר". בפייסבוק, מציינת, מותר לפתוח חשבון רק
מגיל 14.
כך או כך: אביה, ניר,
"חבר אגד" ו"מטפל ברכיבה" (בחווה בגן שמואל), אמה, אורטל,
מורה בבית ספר "אשכולות" בבנימינה, מרצה לחינוך ומלווה סטודנטים לחינוך
באוניברסיטת תל אביב. במקביל עושה דוקטורט (בחינוך).
הקשר הרב דורי: סבא שמוליק
ועדי אמורים להשתלב במיזם בקרוב. שמוליק יספר על ילדותו בירושלים המחולקת, ועדי, תעזור
לו לערוך את החומר, כמומחית מצגות "פאוור-פוינט".
עיסוקים: שמוליק
מורה-דרך, 40 שנה עוסק בהדרכת מטיילים ברחבי הארץ, מספר להם על ההיסטוריה, הגאוגרפיה,
ידיעת-הארץ, החי, הצומח, לעתים גם על מורשת-הקרב של אתרי הטיול (בעברית ובספרדית).
אוהב מאד את העבודה הכרוכה לדבריו במפגשים מרתקים עם אנשים מתרבויות שונות ("זה
תענוג") וירושלים, לדבריו, היא אתר ההדרכה המועדף עליו ("לבי מתמלא שמחה
אם יוצא לי להדריך בה"). לגמלאות אינו מתכוון לפרוש ("אעבוד כל עוד יזמינו
אותי להדריך").
עיסוקי עדי: תלמידת
כיתה ו'1 בית הספר הממלכתי-קהילתי "כרכור", אחר הצהריים רוקדת ג'ז
ב"אלמנט" (סטדיו לריקוד בישוב), הולכת לצופים ("שבט אלון"),
מציירת ומפסלת ("במלא חומרים"), עד לפני שנה רכבה על סוסים בחוות
"נטלי" שבגבעת ניל"י ("הפסקתי כדי להתרכז בריקוד"), חולמת
להיות רקדנית, השנה תחגוג בת-מצווה.
בת מצווה: לרגל האירוע
תעלה כל המשפחה לירושלים באוטובוס ושמוליק ועדי ידריכו בצוותא ("אחרי זה תהיה
גם בת מיצווש לשכבה").
תולדות
שמוליק:
יליד ירושלים, שכונת קטמון הישנה, הוריו היו תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה
שנאלצו לעזוב את ביתם עם נפילת הרובע במאי 1948 ומצאו בית בקטמון, שכונה ערבית
שננטשה במלחמה ("במקרה שלנו זה בית תמורת בית"). אביו יליד ירושלים
("עשרה דורות"), נצר למגורשי ספרד, אמו ילידת סלוניקי, יוון, שהגיעה לירושלים
כילדה, ובביתם, מספר, דיברו ושרו פיוטים בלאדינו.
ראש עץ ואגרטל. עבודה של שמוליק לצד ירושת סבתא ויקי
ילדותו עברה בירושלים המחולקת, זוכר
את שטח ההפקר שלמרגלות חומת העיר העתיקה, שם הרבה לשוטט עם חבריו ולהחליף קריאות
עם חיילי הלגיון הירדני ("הם לא ירו עלינו"). יסודי למד בבית הכרם, בהמשך,
עקב המצב הכלכלי בבית, יצא לפנימיה הימית במכמורת ("הימים הכי מאושרים
שלי"), התגייס לחיל-הים, שירת ב"משמר הדייגים" בכנרת בימים שלפני מלחמת
ששת הימים, והיה מעורב בתקריות אש רבות מול הסורים ("הפלנו להם מיג 15 בתותח
'אורלי' 20 מ"מ"). אחרי השחרור עבד על ספינות דיג והיה נהג אגד בירושלים
וחדרה. עם ויקי התחתן ב-1968 ונולדו להם שלושה בנים – ניר, ערן ואוהד ("ויש גם
חמישה נכדים וחמש נכדות").
מיהו ישראלי:
"אני", אומר שמוליק.
איחולים למדינה- שמוליק: "לא
אאחל למדינה עד 120, זה נשמע לא טוב". עדי: "שלום".
__
התיעוד נעשה כחלק ממיזם "דור 3 – שלושה דורות של ישראלים: לכבוד שנת
העצמאות ה-65 למדינת ישראל", במסגרת תכנית הקשר הרב דורי–"מזקנים אתבונן".
צלמת: רלי
אברהמי. כתב: אבנר אברהמי
מילון
מרק שגאלמארק שאגאל (1887 - 1985) היה צייר ואמן רב תחומי, "הגדול, המקורי ובעל החזון הפיוטי והאנושי" בחלוצי הציור המודרני "ואחד מגדולי האמנות בכל הזמנים." שאגאל נחשב לאמן היהודי המפורסם ביותר ונמנה עם הבולטים בציירי המאה ה-20. הוא פעל בהשפעת זרמים חדשים באמנות המודרנית, אך פיתח סגנון ייחודי - דמיוני ופיוטי, הבולט בצבעוניות עזה ובסמלים יהודיים. יצירותיו רוויות באווירה פנטסטית, "המערבת מציאות, חלומות וזיכרונות"
ציטוטים
”מיהו ישראלי: "אני"“