מאגר סיפורי מורשת

אני אסתר גואטה נולדתי במושב בן זכאי, למדתי בבית ספר יסודי במושב יחד עם בן זוגי יוסף רוקח.

עם הזמן התחתנו ונולדה בתי הבכורה רויטל, שגילה היום 40 שנה, רויטל  אמא לשלושה ילדים שהם נכדי: יובל בן 17 שנה, ירדן בת 15 שנה ואגם בת 10 שנים. כשרויטל הייתה בת שנה וחצי נולדו לי תאומים שהם בני וסיניה, תאומים לא זהים.  בני נישא לאתי בוזגלו ונולדו להם שלושה ילדים: נוי בת 11 שנים, אורין בת 7 שנים ודביר בן 4 שנים, הם גרים ביבנה ברחוב האבוקדו לא רחוק ממני.

אחותו התאומה סיניה, אמא לילדה שקוראים לה שיר בת 10 שנים, הם גרים ביבנה הירוקה. לאחר 5 שנים נולד אחיהם אבירם, שכיום נשואי למיטל מרחובות ולהם שתי בנות אחת מיקה בת 7 שנים ואחותה אלמה בת 3 שנים. שבע שנים לאחר מכאן נולדה לי עדי בת הזקונים שלנו, כיום עדי אמא לשני ילדים, בן הבכור שלה איתמר בן שלוש שנים ואחותו אופיר בת שנה, בעבר הם גרו ברחובות וכיום התקרבה למשפחה וגרה "ביבנה הירוקה".

 

בן זוגי יוסף רוקח עובד שנים כנהג משאית בגדרות, התפרנסנו בכבוד, כל השנים עבדתי בחינוך מיוחד מטעם עיריית יבנה, תוך כדי גידלתי את ילדי באהבה ובמסירות. תמיד הבית שלנו היה פתוח וזמין לכולם. האווירה של שמחה שררה בו.

 

 

עד אותו בוקר ארור שהתבשרתי שילדי בני נפצע בתאונת דרכים קשה, עלי לציין שבאותו לילה לא עצמתי עין ממחשבות קשות שהיו במוחי, התהפכתי מצד לצד ניסיתי להירדם אבל ללא הצלחה. עד שבבוקר קיבלתי את הבשורה הקשה מבעלי יוסי שבני מעורב בתאונת דרכים ומצבו כביכול קל קיוויתי לטוב ביותר, ליבי בישר לי רעות. ניסיתי להדחיק אותן אך ללא הועיל. התארגנתי במהירות ונסעתי לבית חולים איכילוב, הדרך הייתה ארוכה ולא נגמרת וכולי תפילה ודמעות שנתבשר שמצב קל יותר. הגענו למיון בבית חולים, איכילוב, אבל אני לא העזתי להתקרב לראות אותו במצב קשה כשהוא מורדם ומונשם. ישבתי על ספסל ובכיתי ללא הרף, בינתיים הגיע אלי פסיכולוג מבית החולים שניסה להרגיע אותי ולשוחח איתי, אך אני סירבתי לשתף פעולה כי לבי בישר רעות. זה מה שנקרא תחושת בטן של אמא.

 

בני שכב במיון משעה שש בבוקר עד שתיים עשרה בצהריים, כשפונה לטיפול נמרץ בעקבות מצבו הקשה התפללתי וקיוויתי לטוב, כי אני יודעת שבני איש חזק מאוד והוא יתגבר אך זה לא הועיל. הוא עבד כנהג משאית בגדרות, עוד בילדותו תמיד אהב לחקות את אבא שלו והכל היה סביב המכוניות והמשאיות, משאלה שהתגשמה לו.

 

הסיפור הטרגי החל באותו בוקר ארור כשהוא נסע לתל אביב למטרת עבודה כדי להעמיס את המשאית שלו, חבר ביקש ממנו עזרה כדי לכוון אותו לצאת מרחוב חד סטרי ברוורס, כמובן בני לא ידע לסרב, תמיד מושיט יד לעזרה, כזה הוא בני. תוך כדי שבני מכוון אותו חלפה מונית במהירות והעיפה אותו על המדרכה כשקיבל חבטה קשה בראש והמונית המשיכה בנסיעתה כאילו לא קרה דבר.

בני היה שרוע על הרצפה מספר דקות, אף אחד לא הבחין בו ולא הושיט לו עזרה, רק במקרה היה מנקה רחובות שהבחין בו מיד ניגש למשאית וסיפר להם על האסון שקרה. נהג המשאית הזמין טיפול נמרץ ובד בבד ניסה לעזור לבני כמה שיכול, ומכאן בני הגיע למיון באיכילוב. בני נפגע קשה בראש אך כל גופו היה מושלם ללא פגע קיווינו לטוב התפללנו, כל הזמן זרמו המון חברים והרבה מכרים ומשפחה וכולם יחד איתנו התפללו לרפואתו. למרות שבאותו ערב הרופא נתן לנו תקווה שמצבו יציב שזה עודד אותנו. קיווינו שיגיע יום המחר ובני יעמוד על רגליו, אך זה לא קרה.

 

המצב החמיר בעקבות חיידק אלים שתקף אותו, חום גופו עלה מעל לארבעים, אני כאמא לא יכולתי לראות את המראה הנוראי הזה, רק ישבתי והתפללתי כל הזמן. לאחר שלוש עשרה יום נדם ליבו. ילד גיבור שלי שלושה שבועות לפני פטירתו הכניס את בנו דביר לברית מילה, טקס מרהיב, שמחה גדלה הייתה. מבטו של בני היה מאוד מתוח ולחוץ בחודש האחרון ובעיקר בזמן הטקס ואני כאמא חשתי את זה עליו. מאוד הטריד אותי, אך השתדלתי להתעלם, להדחיק ולחשוב חיובי.  אך הרע מכל הגיע. המוות של בני היה אכזרי ביותר, רק חודש לפני הייתה שמחה גדולה בביתנו שנהפכה לעצב גדול.

בני היה במותו בן 35 הגורל התאכזר עלינו, לצערנו יום פטירתו של בני הוא יום הולדתה של אישתו. יום הולדתו של בני, שתמיד נהג לחגוג יחד עם אחותו התאומה סיניה, הפך ליום קשה מאוד עבורה. כמו כן לא זכה בני לראות את התעודה הראשונה של ביתו הבכורה נוי, את גידולה של אורין בת השנתיים ואת התפתחותו של דביר בן החודש. מכה קשה, חטפנו אסון כבד.

חגים עוברים ושבתות מגיעים ואנו לא מצליחים להתגבר על הקושי בהעדרו של בני.  נוצר חלל כבד בכל מקום בבית, כל פינה מזכירה אותו. התמונות, החיוך והמבט מלווים אותי בכל רגע ורגע ואני מרגישה כאילו בני איתי כל הזמן. בני שלי תמיד היה חרוץ ומלא שאיפות, מוקף בחברים, שקט ונעים הליכות, אוהב שלום ורודף צדק. את משפחתו פרנס בכבוד. הניקיון והאסטטיקה היו בראש מעיניו. תמיד הגיע אלי הביתה,  אכל משהו שתה קפה ונח על הספה בסלון. בני היה מבקש ממני לנוח רק לכמה דקות, היה נח וממשיך הלאה בעיסוקיו בבית עם משפחתו. הוא היה איש סבלני ומנומס מאוד, תמיד שמח עם הסובבים אותו וכיבד את כולם. אתה, בני שלי, חסר לנו מאוד.

 

 

קשה לי להתרומם ואני רוצה להאמין, כאמא שדואגת בגשם, בקיץ ובכל עת, שאתה נמצא במקום טוב יותר ובטוח. יהיה זכרך ברוך, בני היקר שלי. לפני הכל בני הוא ילד של אמא ואני זכיתי ללדת ולגדל ילד מקסים שכזה.

 

יהיה זכרו ברוך.

אמא מתגעגעת מאוד מאוד, כמו תמיד.

תשע"ה   2015