מאגר סיפורי מורשת

ילו מלקה ברח מאתיופיה בגיל 28, לאחר שעזר לדוד שלו שנכלא בגין פעילות ציונית. הוא נתפס ע"י חיילים סודאנים ונזרק לכלא בסודאן, שם איבד את ידו כתוצאה מהעינויים הקשים. לאחר שהשתחרר מהכלא פעל עם שליחי המוסד וסייע בחלוקת מזון ותרופות. ילו מלקה ברח מאתיופיה ב-1981 משום היותו מבוקש בגין פעילות ציונית. במהלך המסע הוא נתפס והושלך לכלא בסודן, שם איבד את ידו. לאחר שחרורו מהכלא פעל עם שליחי מוסד במטרה להעלות יהודים לישראל בשנת 1982 הגיע לארץ באנייה של צה"ל, דרך ים סוף. צוות התלמידים תיעד את סיפורו וצילם את ילו בביתו, באנדרטה לזכר הנספים בסודאן ובמועדון הקהילתי עליו הוא אחראי. שם הדגים לתלמידים את גודל התא בכלא ואת העינויים שעבר.

ילו מלקה מספר על ההחלטה לעלות לישראל:

"אני נולדתי באתיופיה בשנת 1953, באזור גונדר בכפר דוקווא. עליתי בשנת 1982 לישראל. מה שעברתי קשה לספר. זה לא קל. הדוד שלי היה בכלא. אמרו לו, אתם משכנעים יהודים שילכו לסודאן, מישהו הלשין. אז אני קיבלתי אינפורמציה, שלא יתפסו אותי עוד פעם, שלא יכניסו אותי לכלא באתיופיה. אמרו לי, "אתה שותף" בשנת 1981 יצאתי מהכפר דוקווא. הגעתי לגונדר, מגונדר להומרה. יום וחצי לקח לי נסיעה ברכב.

עברתי את הגבול, הגעתי לסודאן. בדרך לסודאן תפסו אותי חיילים. קשרו אותי ככה… שני אנשים משכו מכל צד, ככה, כדי לקשור חזק. לאחר שהידקו חזק, קשרו לי גם את יד שמאל. זרקו אותי לרצפה לאחר שקשרו לי את הידיים והרגליים. הייתי קשור חזק יותר משש שעות, כשפתחו את הקשר ושחררו את החבל, החבל כבר נכנס לתוך העור. כשהם לא הצליחו לשחרר את הקשירה הם חתכו את זה בסכין. זה היה חבל דומה לזה. שש שעות בלי שום הפסקה, היו הרבה מכות. המאסר היה בבית סוהר ליד הבסיס. היה שם חדר מעצר קטן. החדר היה בגודל כזה. ככה היינו חמישה אנשים. שלושה היו עומדים ושניים יושבים.

כאשר התעייפנו לעמוד, החלפנו את זה שישב. מיום רביעי עד יום שני בלילה היינו ככה חמישה אנשים. גם מים נתנו לנו בקושי, בכל שש שעות קיבלנו כוס מים. באותו זמן היד שלי התנפחה מאוד והתחבושת כבר נקרעה. לקחתי את החולצה שלי. עשיתי מין חגורה וקשרתי את היד ככה… אז מזה כל האצבעות התנפחו. היה כואב, היה כבד. אמרו לי, "אתה פלאשה, אתה יהודי." אז הרביצו לנו, שש שעות בלי הפסקה. שחררו אותנו ביום שני בערב. לא היה לנו לאן ללכת. אז נשארנו בסביבה. יש מקום, מחנה הפליטים. יש פעם ביום שאוטו מגיע לשם. אז חיכינו לאוטו, האוטו בא. לקחו אותי למקום שנקרא גדריף, כדי שאני אקבל טיפול. ישר ראיתי רופא והוא אמר: "צריך לחתוך את היד, לעשות ניתוח, אחרת… אין ברירה". הסכמתי שיחתכו לי את היד, אין לי ברירה…. אפילו לא נתנו לי זריקה נגד כאבים. אז ביקשתי, בכיתי…

נציג הצלב האדום, המנהל ראה אותי יום יום. שבוע הייתי שם, עם כאבים, עם הכל. אז הוא לקח אותי למחנה של הפליטים, של בית חולים. אז (שליחי מוסד) אמרו לי, "תוציא את האנשים." "תוציא את האנשים, תנו לי רשימה, אני אוציא את האנשים." לאן להוציא? לעלות לישראל. שישה חודשים עברתי, גם באותם שישה חודשים אני מתחנן: "תנו לי לעלות לישראל" התור שלי היה ארוך. אפילו מתי שאני באתי, הגעתי לסודאן, היו שנתיים-שלוש שנים אנשים שלנו שחיכו לעלייה.

אז שישה חודשים עבדתי, באותם שישה חודשים התחננתי גם: "תנו לי לעלות". שלחו אותי שוב למשימה. "אם אני אתפס עוד פעם, יקרה לי משהו" אני, עברתי עבר קשה. אומרים לי, זה לא יקרה. טוב. בסוף, אני בודק, אני לבד, עם חבר שלי, אין לי משפחה. צריך לחפש דרך. אז תכננתי לעלות איתם. אה, בלי שהם ידעו? כן. אבל לא… שלא ידעו את העבר שלי.  סיפרתי למי שהיה חבר שלי, 'אם אני אצליח, אני אברח. אני אעלה איתם ביחד'. התאספנו באיזה מקום, שמונים אנשים, שמונים נפשות. באותן חמש דקות הגיע רכב, אחד ראה אותי "לאן אתה הולך?", שאל אותי. זהו, אני כבר עליתי לאוטו. כמו שהולכים כולם, אני הולך. "אתה לא תלך, התור שלך עוד לא היגיע" הוא תפס אותי במכנסיים. דרכתי על היד שלו, הוא עזב את המכנסיים, כבר האוטו התחיל לזוז עליתי, תוך שבועיים באנו לישראל".

תעודת אסיר ציון

אחרי שלושים שנה שאתה חי בארץ ואחרי כל העינויים שעברת, זה היה שווה את כל המאמץ?

"זה דבר חדש, נולדנו מחדש. בביטוח לאומי היה לי קשה. אני לא יכול לעבוד. הגעתי, קיבלתי הבטחת הכנסה מתי ש… אחרי שלושה-ארבעה חודשים חוזרים לביטוח לאומי, נכות זמנית. כשזה ייגמר, עוד פעם חוזרים להבטחת הכנסה. היה לי קשה עד שקיבלתי אסיר ציון, מאוד היה קשה.

באמת היה קשה לכל היהודים. היה קשה ליהודי אתיופיה והם סבלו בשביל להגיע לכאן ובני הנוער שכבר נולדו כאן הם לא יודעים כמה ההורים שלהם והמשפחה שלהם סבלו בשביל להגיע לפה. קשה לשחזר מה שהיה, קשה, מה שסבלנו. יש אחרים גם, או זכו כמו שאני זכיתי, או לא זכו. בדרך נפטרו. 4,000 אנשים. זה לא קל. אני, ברוך השם, אחרי שאיבדתי את היד עליתי לארץ. מה שחלמתי התגשם הגעתי לארץ.

זו אנדרטה לזכר 4,000 איש שלא זכו להגיע לכאן.

הברזלים שעומדים מדמים את אלה שעמדו לקבור את המתים. והברזלים ששוכבים מדמים את אלה שמתו ונקברו בדרך. כל האתיופים שגרים בקריית גת באים לכאן מדי פעם. פעם אחת בשנה יש יום זיכרון, אנשים מדליקים נר זיכרון והמשפחות שאיבדו שם את יקיריהם  שמות זר פרחים ומדליקות נר.

כשאתה בא לפה איך אתה מרגיש?

תראי, זה… לפעמים בוכים, לפעמים… הם לא זכו, אנחנו זכינו לעלות לישראל. אבל כואב.

לסיפורו המלא של אסיר ציון ילו מלקה:

סיפורו של אסיר ציון יוצא אתיופיה ילו מלקה בהפקת חניכי פרויקט 'אברה', באר שבע 2011: תכנית חברתית המפגישה אסירי ציון ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה עם בני נוער במטרה לשפוך אור על תולדות עלייתם ארצה. התוכנית מאפשרת לאסירי ציון לספר את סיפורם ומעניקה לנוער את הזכות ליטול חלק בהפקת סרטים אודות פעילותם. בימוי ועריכה: דוד גברו. עמותת עצו"מ.

הזוית האישית

צוות התלמידים: יצאנו לצלם את האסיר ציון ילו מלקה. לספר את הסיפור האישי שלו, איך עינו אותו בסודאן בשביל לעלות לכאן ואת כל הקשיים שהוא עבר בשביל לעלות לכאן. זה בשביל להעביר כאילו לבני נוער אחרים שלא מכירים את הסיפורים ולתעד שהם ידעו כמו שאנחנו יודעים. אנחנו שמחים שיכולנו לתעד את סיפור של ילו.

היה חשוב להיכנס לפרויקט כדי להעביר לבני נוער אחרים יוצאי הקהילה האתיופית יותר על העלייה של ההורים שלהם ושל המשפחות. לא לקחת כמובן מאליו. את זה שאני גרה כאן במדינה, כי היו אנשים, לפני שנולדתי, שהיה להם קשה להגיע לפה, ושאני לא אקח את זה כמובן מאליו ושאני אעריך את הארץ שלי. רציתי שעוד בני נוער חוץ מהעדה שלנו ידעו את הסיפורים האלה.

אני לוקח מהמפגש עם ילו, את כל התקווה שהייתה להם, את כל הכוח שהיה להם בעצם ללכת במסעות בלילה, את כל הדרכים הקשות שהם עברו בלי להתייאש פשוט.