מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים פרידמן. נולדתי בשנת תשכ"א (1961) להוריי, שמואל משה ופייגא דבורה (וורה) בורושנסקי, בסמרקנד, אוזבקיסטן, שבברית המועצות לשעבר.

סבי וסבתי מצד האבא – מוצאם מהעיר פרונזה הסמוכה למינסק, משם ברחו לסמרקנד בזמן מלחמת העולם השנייה. סבא יעקב ז"ל היה יהודי ירא שמיים מאוד והקפיד על שמירת המצוות קלה כבחמורה. הוא היה בעל חוש בחינוך ובהוראה, מסור מאוד לתלמידיו ובעל קורא שדייק בקריאתו בכל אות ותג. כשעלה ארצה הוא שימש שנים רבות כבעל קורא בבית הכנסת המרכזי בשכונת חב"ד בקריית מלאכי.

סבי וסבתי מצד אמי, חיים שניאור זלמן וציפא קוזלינר, הגיעו שניהם ממשפחות חב"דיות מאוד שורשיות וידועות. סבא למד בישיבת 'תומכי תמימים' המקורית בליובאוויטש. גם הם ברחו לסמרקנד עקב המלחמה והצטרפו לקהילת חסידי חב"ד שהחלה להתפתח בעיר.

בשנות  תש"ו – תש"ז (1946), משהסתיימה מלחמת העולם השנייה, אפשרה ממשלת ברית המועצות לפליטים הפולניים שברחו לתחומה בזמן המלחמה לחזור למולדתם. החסידים איתרו דרכונים של פליטים פולניים שמתו, והפעילו מערכת מחתרתית שלמה של זיוף הדרכונים והתאמתם למשפחות החסידים כדי שיוכלו להצטרף לרכבות היוצאות לפולין ולעבור את הגבול תחת זהות בדויה של אזרחים פולניים. הסיכון היה עצום, שכן היה ברור שאם התהליך נכשל, גורל האנשים שייתפסו יהיה רע ומר. אך עבור יהודי מאמין, בפרט אם הוא חסיד חב"ד, הסכנה בחיי היומיום בברית המועצות תחת המשטר הקומוניסטי הייתה לא פחותה, ודרך יציאה חוקית מגבולות ברית המועצות הייתה רק בגדר חלום. לכן היוותה ההזדמנות שנוצרה פתח של תקווה. מפולין התעתדו כל החסידים לעלות לארץ ישראל, שם קיוו לחיות חיי תורה ומצוות בגלוי ובחופשיות.

מוקד הפעילות היה בעיר לבוב, שהייתה סמוכה לגבול עם פולין. סבא וסבתא קוזלינר, כרבים אחרים מחסידי חב"ד, עזבו את ביתם ועברו ללבוב. סבתא נטלה חלק בארגון המבצע המחתרתי. היה לה תפקיד מכריע – לאסוף את כל הדרכונים המזויפים, ולהחתימם במשרד הפנים. לרוע המזל, היא נתפסה עם כל הדרכונים והושלכה לבית הסוהר, בעוון בגידה במולדת. חוקרי הקג"ב ידעו שהיא אינה פועלת לבד אלא מהווה רק חוליה אחת ממחתרת מסועפת. הם עינו אותה, מנעו ממנה שינה במשך ימים ולילות רצופים, קרעו  את מטפחתה  – הכל בניסיון לסחוט ממנה מידע על זהותם של שאר האנשים שבמחתרת, אך סבתא לא נשברה ולא מסרה אף בדל של מידע.

בשלב מאוחר יותר נתפס גם סבא ע"י הקג"ב. גם הוא  היה מעורב בפעילות לא חוקית… הוא היה בין ראשי המחתרת החסידית בברית המועצות, שפעלה מזה שנים, מאז עלייתם של הקומוניסטים לשלטון (בשנת תרע"ט), לחיזוק היהדות בכל רחבי ברית המועצות. בהדרכתו של רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש (אדמו"ר הריי"ץ) דאגו החסידים לבניית מקוואות ותפעולם, לביצוע בריתות, להוראת התורה לילדים ולנערים, להפצת ספרי קודש ועוד – הכול תחת עיניהם הפקוחות והבולשות של סוכני הקג"ב, תוך סיכון עצמי יומיומי עצום. הפעילות נמשכה גם לאחר שהרבי הריי"ץ עזב את ברית המועצות בשנת תרפ"ח (1928).

בניסיון לשבור את רוחם הפגישו חוקרי הקג"ב את סבא וסבתא. סבא ידע שסבתא לא מסרה ולא תמסור מידע מפליל על אף אחד, וגם הבין כמה סבל היא עוברת עקב כך. על אף שברון הלב לנוכח הפגישה הכואבת, הוא מצא בתושייתו דרך לפלוט לעברה באידיש ללא שהחוקרים ישמעו: "את יכולה לספר הכל, כולם כבר מעבר לגבול". שהרי מי שהצליח לצאת כבר לא נמצא בטווח ידה הזדונית של הקג"ב, ומי שלא הצליח לצאת כבר נאסר ממילא…כך הוקל לסבתא מאוד.

החסידים שהצליחו לצאת מרוסיה עם הדרכונים המזויפים אמרו לרבי הריי"ץ שציפא קוזלינר נאסרה עקב סיועה ליציאתם. הרבי אמר שהיא לא תשב זמן רב ותצא נקיה. ואכן, בתחילה קצבו לה הקג"ב  10 שנות מאסר (ללא הגליה לסיביר, שם החיים קשים ומסוכנים שבעתיים – דבר שהיווה נס גדול כשלעצמו) אך בפועל היא שוחררה לאחר שלוש שנים בלבד,  ללא חותמת של אסירה משוחררת, שהייתה עלולה לסבך אותה בהמשך – כלומר יצאה "נקיה", בדיוק כדברי הרבי!

במשך 3 השנים בהם הייתה סבתא בכלא נותרו בבית 3 ילדים. סבא היה צריך להסתתר כי הקג"ב היו בעקבותיו עקב "פשעיו", ובהמשך נאסר גם הוא, כאמור. שלושת ילדיהם נותרו לבדם. מרדכי בן ה-17 ברח מהבית והסתתר במקומות שונים, כי פחד להיאסר. דרייזא בת ה-14 נסעה ללבוב, שם הייתה אימה כלואה, והייתה דואגת לה לאוכל כשר. אמי, וורה, הייתה אז ילדה בת 8 והתגלגלה מבית לבית. כולם פחדו לקבל אותה מחשש שילשינו עליהם שיבולע להם עקב העובדה שהם מסייעים לבת של אסירה. לבסוף, היא הגיעה  למשפחת לבנהרץ  ונשארה אצלם תקופה ארוכה על אף העוני, המחסור התמידי והפחד. אימי  זוכרת לטובה את המשפחות שארחו אותה, ועד היום יש בינה לבין משפחות אלו קשר קרוב כשל אחים ואחיות.

כשסבתא השתחררה, היא אספה את ילדיה ועברה עימם לצ'רנוביץ. סבא הוגלה למחנות עבודה בסיביר ושהה שם במשך כשבע שנים. בשנים אלו גידלה סבתא את ילדיה לבדה, ואף הספיקה לחתן את מרדכי ואת דרייזא. סבא שוחרר במסגרת השחרורים שבוצעו ע"י שלטונו של חרושצ'וב בשנים תשט"ז – תשי"ז (1956-7) לאחר מותו של סטלין. הוא חזר הביתה שבור בגופו וחולני, עם רגליים קפואות, אך איתן ברוחו, חזק באמונתו וביהדותו ומקושר לרבי בכל נימי נפשו.

הוריי התחתנו בשנת תש"כ (1960) והשתכנו בסמרקנד. שם, כאמור, נולדתי שנה אחר כך. ביתנו היה בית יהודי חסידי. אבי ע"ה היה מורה למתמטיקה אך עבד למחייתו כפועל לאריגת בדים, משום שכך היה יכול להימנע מלעבוד בשבת, בעוד שכמורה היה מחויב לעבוד גם ביום השבת. כבר כילדה קטנה ידעתי תמיד שאני שונה. לא הלכתי לגן, כי האוכל שם היה טרף. לא הלכתי לחברות גויות, ובבית הספר התחלתי ללמוד בגיל מאוחר. בכל שבת הייתי צריכה להמציא תירוצים חדשים כדי להסביר מדוע איני יכולה לכתוב. בשלב מסוים נאלצו הוריי לשחד את המורה שלי כדי שתעלים עין מהיעדרויותיי בשבתות. ותמיד, כבר מגיל צעיר מאוד, ידעתי שאסור לספר לחברות דברים שקורים בביתי.

והיו בביתנו דברים רבים שהשתיקה והחשאיות יפות להם… מעבר להיותנו משפחה שומרת מצוות, התגוררו עמנו סבא וסבתא קוזלינר, שהגיעו בעקבות הורי בחזרה לסמרקנד. למרות המאסרים והעינויים לא נשברה רוחם. באופן קבוע היו שוהים בביתנו בחורים מערים אחרות שבאו ללמוד תורה במחתרת. סבא, למרות מצבו הגופני הקשה, היה לומד איתם גמרא, חסידות והלכה, וסבתא הייתה דואגת לאוכל ולכביסה. כל קבוצת בחורים הייתה גרה אצלנו מספר חודשים, ואחר כך היו מגיעים בחורים אחרים. כך, במשך שנים.

בשנת תשל"א זכינו להגשים את החלום, ובצורה חוקית…  עלינו לארץ ישראל יחד עם סבא וסבתא. התיישבנו בקריית מלאכי, בשכונת נחלת הר חב"ד. שם הכרנו מציאות חדשה של שמירת מצוות בגלוי ובחופשיות. אכן, ב"ה הגענו אל המנוחה ואל הנחלה!

הזוית האישית

זכינו להגשים את החלום, ובצורה חוקית… עלינו לארץ ישראל יחד עם סבא וסבתא. התיישבנו בקריית מלאכי, בשכונת נחלת הר חב"ד. שם הכרנו מציאות חדשה של שמירת מצוות בגלוי ובחופשיות. אכן, ב"ה הגענו אל המנוחה ואל הנחלה!