מאגר סיפורי מורשת

נקראתי כך על שם סבתי מצד אמי, עטל, שנספתה על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. נולדתי בשנת 1948 בקיבוץ "איילת השחר", קיבוץ צפוני באצבע הגליל, לשם הגיעו הוריי, כל אחד לחוד, קצת לפני מלחמת העולם השנייה, כדי להגשים את חלום הציונות: התיישבות בארץ ישראל והפרחת השממה. הגיעו, התאהבו, והולידו שלושה ילדים. אבי פלאח (בערבית) משמע איכר, שהחליף את מושבי האוניברסיטה אליה שלחוהו הוריו שהיו אנשי חינוך בעיירה "וורבה" שבפולניה במושב הטרקטור העובד בשדה. אמי, סנדלרית, ושליחת הקיבוץ לעיר הגדולה תל אביב, שם הכירה את כל יושבי בית הקפה "כסית" שנהיו חבריה. אידיאליסטית אמיתית.

כך נולדתי אני, בת הזקונים במשפחה. כמה שנים אחר כך הגיע "הפילוג הגדול" (הפילוג שנפער בקיבוץ המאוחד והיה משבר חריף שפקד את התנועה הקיבוצית בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, וגרם לפיצול בין תומכי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) לתומכי מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת).

כדי לגשר על חילוקי הדעות האידאולוגיים ביניהם, עברו הוריי לקיבוץ יגור שם גרה גם משפחתה של אחות אמי. אני נכנסתי לבית הילדים עם עוד שלושים וארבעה ילדים, כולנו ישבנו יחד על הסירים, התלבשנו בבגדים של מחסן הבגדים הקיבוצי, אכלנו ולמדנו יחד. והיו המטפלות, נשים ללא הכשרה מקצועית אך עם הרבה אהבה, שעשו כמיטב יכולתן לחנך אותנו ולהטמיע בנו את האידאלים של הקיבוץ, המולדת וחיי השיתוף ובקיצור, חיים משותפים. מדי ערב הגיעו ההורים ולקחו אותנו ל"חדר", חדר המשפחה, שנקרא גם…נכון – "צימר" (חדר ביידיש), שם נפגשנו כולנו, כל המשפחה. סיפרנו איך עבר היום ומקרים כמו, "רבתי עם אריק," "הכלבה נבחה על צילה, והיא נפלה", "פגשתי בחדר האוכל את דני החמוד" ועוד. כמובן נשנשנו ושתינו ממעשה ידיה של אימא שהבישול והאפייה לא היו אמונים בידיה, ממש לא. אבל – העיקר הכוונה. ואבא שקט ותמיד עם מילה טובה וחיוך.

משפחתי

אחר כך חזרנו לישון בבית הילדים בו גרנו שלוש בנות בחדר. ההורים ישבו לידינו, סיפרו סיפור, שרו שיר, נשיקת לילה טוב ו ב 20:00  (תלוי בגיל) כיבוי אורות. לא נשכח את שומרת הלילה שעברה בין בתי הילדים בלילה ובדקה שכולם ישנים וכולם בסדר. במקרה הצורך בכי או הרגשה רעה הזעיקו את ההורים.

כבר מגיל צעיר מאוד נחשפתי לשירי ארץ ישראל. אימא שרה נפלא שירים מבית אבא, מאוקראינה ופולין, וכאשר הגיעו לבקר חמשת אחיה, עלו קולות השירה והוויכוחים עד השמיים. שרנו בבית, שרנו בכיתה ושרנו בחברת הילדים, המסיבות ותנועת הנוער, שירי חלוציות, שירי אהבה אישיים ושירי אהבה לארץ וכמובן שירי מלחמות, שהיו לצערי, רבות. ליווינו את חברינו החיילים למנוחת עולם ובכל זאת היו שזורים השירים. השירה מלווה אותי תמיד, ומסתבר שהיא מנוע חזק מאוד לבחירת הדרך בחיים, אם זה התגייסות לצה"ל בהשפעת שיר זה או אחר, אידיאליזציה של סוג התיישבות, קשר קהילתי חזק המושג על ידי שירה בצוותא ואפילו שירי געגועים לארץ שהחזירו אנשים שהיגרו לארצות רחוקות.

את שיר הלכת הידוע "אל ראש ההר", שנקרא במקור "שיר המעפילים", מקשרים רבים מאתנו אל תקופת ההעפלה שהחלה כידוע באמצע שנות ה-30. אבל בפועל נכתב השיר שני עשורים לפני כן). אז העפלנו אל ראש ההר, הר הכרמל, כדי לראות את השלג שירד בעוספיה, פעם ראשונה בחיינו. אני ורוב ילדי כתתי, ה' 2 מביה"ס ביגור (עוספיא הוא ישוב דרוזי על הכרמל הגובל בפארק הכרמל. המתגוררים בכפר ברובם דרוזים, ויש מיעוט גדול של מוסלמים ונוצרים).

השיר "ההר הירוק תמיד" שממנו נלקח הציטוט של הסיפור, נכתב על ידי הפזמונאי יורם טהרלב שהינו בן קיבוץ יגור. השיר נכתב בשנת 1972 ומספר על רכסי הכרמל הירוקים, וכמו שירים רבים של טהרלב, נכתב בהשראת חוויות נעוריו בקיבוץ יגור השוכן למרגלות הכרמל. על החיים ליד ההר, על החיים המשותפים ועל בית הקברות השוכן למרגלות ההר בו נפרדנו לנצח מאחים, אבות וילדים שלנו.

"הלכנו לצבא גדולים ונבוכים מתוך המלחמות חזרנו כאחים" (יורם טהרלב)

לאחר האופוריה של מלחמת ששת הימים. עזבתי את הקיבוץ עם בעלי, שהגיע לאחר המלחמה כמתנדב לקיבוץ, ועברנו לנצרת עילית שהייתה אז עיירה קטנה, ונולדו לנו שלושה ילדים נפלאים. כמובן שהצטרפתי לחבורת הזמר המקומית שהוקמה אז. השם שנקבע לחבורה על ידינו היה "הרוח הטובה", בניגוד לשם ההר שעליו שוכנת העיר ששמו בקרב הערבים תושבי המקום: "הר הרוחות הרעות", שעדיין נושבות כאן על ההר. השירה בכלל ושירי ארץ ישראל בפרט, היוותה חלק חשוב בעבודתי כמורה, והשירים ליוו את מקצועות הלימוד כמו: "משה מונטפיורי" בהיסטוריה, "שיר הנמל", "בחולות", "עין גדי", "בית הערבה", "מלכות החרמון" ועוד רבים אחרים שנשזרו בלימודי הגאוגרפיה ובחגים. כמו כן, קיימים גם שירי המלחמות והאהבה שנוספו סביב ימי הזיכרון וביום העצמאות.

לאחר פרישתי ממערכת החינוך, הצטרפתי לצוות של להקות המחול העירוניות, "האירוס הנצרתי," על שם האירוס המקומי היחודי לאיזור נצרת. אלו הן להקות מחול ישראלי שהיוו לי מקום של התרוממות רוח אמיתית. לשמחתי הרבה, נכדותיי שנולדו וגדלו בעיר, גם הן הצטרפו ללהקות המחול ונחשפו לשירי ארץ ישראל שהעמיקו את הקשר שלהן למקום, נכון, שלא על ידי שירה ממש אלא דרך המחול, שם "כיכב " הזמר הישראלי, ועד היום הן שרות ורוקדות את השירים הללו.

וחבורת הזמר הרוח הטובה – מה קרה איתה? להקת הזמר "הרוח הטובה" עדיין נושבת ואנו ממשיכים לשיר באירועי עמק יזרעאל, בחגיגות, בחו"ל וסתם בכיף.

את השירה שלי אני סוחבת איתי בכיף לטיולים בארץ ובחו"ל, ארגון אירועים בעיר ומחוצה לה, וכן, אלו הם חיי שזורים מאז ולעד בזמר העברי.

הזוית האישית

סבתא: צברתי חוויות נפלאות במהלך הזמן בתכנית הקשר הרב דורי תוך הסתכלות ופגישה מחודשת עם כור מחצבתי, והנפלא בתכנית היא היכולת לשתף בחוויות אלו את נכדי נועם וגם את נכדיי האחרים. באמת חוויה משותפת ומפרה.

נועם: היה לי כיף לעבוד עם סבתא, לדעת כל מיני דברים עליה ולהתראות בזום.