מאגר סיפורי מורשת

שמי סימה סלע, דור שני לניצולי השואה, סבתא לשלושה נכדים מקסימים, מתגוררת ברעננה החל מעלייתנו ארצה לאחר מלחמת העולם השנייה ועד עצם היום הזה.

אני הילדה אשר גדלה ברעננה עם אב נכה מלחמה, כמצב טבעי אשר לא ראתה בו כל פגם. לא סופרו סיפורי חיים ועל כן היה תהליך התנהגותי מובנה שאין שאלות כי אין תשובות, כנראה שהאינטליגנציה הרגשית שלי התפתחה כפועל יוצא ותרמה רבות ללא חשיבה לקבלת תמורה. אמי נאלצה לעזור בפרנסת המשפחה ועבדה ברעננה במוסד לילדים, שכיום מוגדרים בעלי צרכים מיוחדים. בשנות החמישים המאוחרות בעלי תסמונות הדאון למיניהם וכן מוגבלויות שונות כונו באותם ימים "מפגרים", מילה כה קשה ומקוממת, אותם ילדים שהו במוסד שנים רבות ומרבית ההורים בקושי הגיעו לבקרם מסיבות שונות, היו כאלה שהתביישו, חששו והסתירו זאת שמא יופץ "כתם" עם השלכות לעתידם של הילדים הנוספים. על כן אמי נהגה להביאם לביתנו לסופי שבוע, כל פעם ילד אחר אשר הכיר רק מסגרת עם גדרות ומנעולים. ילדי השכונה בה גדלתי נהגו ללעוג לי שלביתי מגיעים ילדים מפגרים, אך בשל החוסן הנפשי, החמלה, העזרה והנתינה ללא תמורה אשר לכך חונכתי, השתרשו בי כחלק מאישיותי וברבות השנים הצלחתי לגרום לחבריי להגיע לביתנו ולהתחבר לאותם ילדים מיוחדים, אשר שפעו אהבה בלתי נדלית, בתום ובאמת שלהם.

באותם שבתות, כשהיה מגיע ילד אורח לביתינו, נהגתי לשחק איתו בבית או בחצר, משחקים של פעם כמו שקוראים להם היום כגון קפיצה על חבל, חמש אבנים, מחבואים, תופסת, קלאס, חמור ארוך ועוד ועוד. שיחקנו במה שהכרנו וגם היינו מספיק יצירתיים כדי ליצור לנו משחקים שונים. הילדים בשכונה כאמור הצטרפו מאוחר יותר ולמדו להכיר את סוג הילדים שלא הכירו. קבלת השונה הייתה שם המשחק.

ממרום גילי אני גאה בעברי וחדרי לבי תמיד מלאים באהבה רבה לכל הילדים באשר הם …

הזוית האישית

סבתא סימה: בעיני זה מאוד משמעותי וכבד משקל לחינוך הדורות הבאים, להבין שלכל אדם יש עבר הווה ועתיד ולדעת מהיכן הוא בא, לעולם לא להתבייש מאיפה שבאת ומי אתה.

הנכד ליאל: יש סיפורים מעניינים, אני מרגיש שזה מחזק את הקשר וגם אפשר להעביר את הסיפורים במשפחה.