מאגר סיפורי מורשת

הסיפור תועד במסגרת שיתוף הפעולה בין אפ60 פלוס אשדוד והקשר הרב דורי

אני, שרית (שרה) הראשונה מבין בני משפחתי שנולדה בארץ.

שם משפחתי: לשם בוקובזה משמעות מיוחדת, בתוניס קראו למשפחתו של אבי "אבו-כבזה" שפירושו בערבית, האבא של הלחם. במשך הזמן ירדה האות א' והמשפחה נקראה בוכבזה. כשהגיעו לארץ בשנת 1951 החליפו את האות כ' באות ק' ומאז נקראה המשפחה בוקובזה.

אבי, יונה בוקובזה ז"ל, היה רב, חזן בביהכ"נ, שוחט, מוהל, ומוכר ספרי סת"ם וגם שען. הייתה לו חנות שעונים בשוק רמלה, איש ידוע, מוכר ומכובד מאד בעיר רמלה.

בתוניס, לפני העלייה לארץ, גרו הוריי בעיר גאבס שהייתה עיר נמל. הם למדו ודיברו ערבית וצרפתית. המשפחה גרה ברחוב שמצדו האחד הייתה כנסיה ונהר ומצדו השני הייתה דרך לשוק ולבית הכנסת.

ילדותי

בילדותי הייתי ילדה מאד שובבה, יותר מכל בני משפחתי, אני הראשונה שנולדתי בארץ ישראל. שלא כמו אחיותיי האחרות שהיו ביישניות יותר, התבלטתי באופי חזק ולא חששתי לעמוד מול האחרים ולהתבטא ככל העולה על רוחי.עשיתי  זאת בחן רב כי תמיד הייתי חייכנית. בחיוכי השובבי השגתי כל מטרה אליה כיוונתי.

דוגמא לאופי השובבי שלי, בילדותי נהגתי לטפס על עצי תות גבוהים. הייתי מגיעה עד צמרות העצים על ענפים דקים והייתי מנענעת אותם בחוזקה. אחותי הגדולה יותר דאגה לי וביקשה שארד מהעץ הגבוה. סירבתי, כמובן, ובמקום לרדת מהעץ קפצתי ללא פחד על גג הבית הסמוך לעץ. גג הבית היה ללא מעקה מסביב והייתי משחקת על גג הבית בלי פחד.

התגוררנו בדירת קרקע גדולה, בית ערבי עם גינה ענקית, כמו גן עדן. בגינה היו עצים רבים מאד כגון עצי תאנה, רימונים, שקדים, לימונים, גויאבות, אפרסקים. היה לנו כרם גדול  וענבים בכמויות מסחריות, אבא שלי היה בוצר את הענבים ומכין מידי שנה כמויות אדירות של יין משובח בחביות גדולות מאד ומיוחדות.

כעבור שנים רבות, כשעזבנו את הבית, אבא המשיך להכין יינות, הוא היה קונה את הענבים, ולא בוצר כבעבר, המידע אודות היין המשובח שהכין, הגיע מפה לאוזן ורבים ביקשו לטעום את היין המיוחד שלו.

גדלתי במשפחה שמרנית, אבל הייתי פורצת דרך. אבי היה אומר עליי שאני "פרצתי את הגדר" כי קצת מרדתי. כמשפחה שמרנית אסור היה לקטנה להינשא לפני האחות הגדולה. אבל היה לי כבר חבר, וכעבור 3 שנים הוא הציע לי נישואין והחלטתי שאני מתחתנת לפני האחות הגדולה. בסופו של דבר הוריי קיבלו את זה ואבא שלי אפילו קידש אותנו.

אחרי הלימודים בתיכון עבדתי כשש שנים ב"רכבת ישראל", שם הכרתי את בעלי (היום אנחנו גרושים). יש לנו שלושה ילדים מקסימים ומוכשרים: שירי-ליאת, ליאור-רן וזיו. ואני סבתא גאה ל-6 נכדים מדהימים.

משפחתי

לאבא שלי הייתה חנות לתבלינים ולשעונים, סבא שלי מצד האמא היה צורף זהב והייתה לו חנות של תכשיטי זהב.

שתי הסבתות שלי היו אורגות צמר ושטיחים, אמי עבדה ברקמה ובתפירה, ואחיותיי למדו צרפתית וערבית בביה"ס, סבי מצד האבא עבד בחנות בגדים, אבא שלי למד תורה בישיבת רבי סוסו, הכהן גדול בתוניס, אך אחרי שסבי מצד האבא נפטר בגיל צעיר באופן פתאומי, אבא שלי עבד בעיקר כשען.

החינוך בבית היה דתי מאוד, אחיותיי למדו בבוקר בביה"ס ואחה"צ היו עקרות בית, כולן עזרו לאמא בעבודות הבית ובגידול האחיות הקטנות. הבנים היו בבוקר בבית הכנסת ואחה"צ למדו תורה ועברית בביהכ"נ. בביתם היו ספרי קדושה. את החגים חגגו כל בני המשפחה ביחד, רוב הדודים גרו רחוק, כשבאו לבקר היו מביאים עימם שמיכות ומצרכים לשבת. בשבת היו שרים שירי בר-יוחאי, מקדשים ומברכים.

בזמנו לא היו בילויים, הם היו כל היום רק בבית או בבית הכנסת ונהנו מאד מהשבת. למרות שלא היו פעולות חברתיות, השבת הייתה להם חשובה מאד.

בשמחת בר המצווה, הבן היה עולה לתורה ומניח תפילין. היו מזמינים באופן מיוחד ספר שעשה תספורת לילד בר המצווה והיה נהוג שבתוך שערות ראשו של הילד שמים כסף.

כשהתחילה העלייה לארץ היו מקומות שבהם הגיע ארגון "אליאנס" שהעביר את הילדים מדתם והפך אותם לחילונים. חוץ מזה היו גם מועדונים שלימדו עברית וריקודי הורה.

בשנת 1942, בתקופת השואה, הגיעו הגרמנים למקום מושבם של הוריי. באותה תקופה אבא שלי למד תורה בחדר כל יום החל מהשעה 16:00 עד השעה 23:00.

ערב אחד, בדרכו הביתה מהישיבה, עצר אותו שומר גרמני וטען שאבא שלי מרגל, (באותה תקופה היה עוצר, ואסור היה לשהות מחוץ לבית בערב). אבי הסביר לו שהוא רק הולך ללמוד. לאבי הייתה אמונה שאם הוא יוצא ללמוד תורה, לא יאונה לו כל רע למרות העוצר. השומר לא האמין לו, לקח ממנו את כתובת הישיבה ונתן לאבי ללכת לדרכו. למחרת היום בא אבי לישיבה וראה את השומר אותו פגש בלילה הקודם. כשראה השומר שאבי דיבר אמת נתן לו אישור ללכת לישיבה ללא פחד בכל עת שירצה. זוהי כוחה של אמונה!

ועוד סיפור מאותה תקופה, לישוב בו התגוררו הוריי, הגיעו הגרמנים ורצו לקחת את כל הגברים למחנות ריכוז. כשהגיעו הגרמנים לבית הורי אמי  אמרה אמי לגרמנים שאבי לא בבית. כשביקשו להיכנס ולבדוק אמרה להם אמי שהיא פוחדת מהכלב שהשאיר אבי לשמור עליה. לבסוף, אחרי ויכוח איתם, הם הלכו ולא חיפשו את אבי ששהה באותו הזמן בבית. לאחר שהגרמנים עזבו, יצא אבי ממחבואו והחליט באותו יום לעזוב ולעבור את הגבול. הוא וכל המשפחה הגיעו לאל-חמא שם התגוררו הוריה של אמי. המשפחה יצאה לדרך עם עגלות עמוסות ע"י עגלון ערבי שהוביל אותם. בדרכם לאל-חמא עצרו אותם הגרמנים שלוש  פעמים. העגלון הערבי סיפר לגרמנים שהם משפחתו וכל מה שנמצא על העגלה זו הסחורה שלו הם האמינו המשיכו בדרכם. אמי העריכה מאד את אומץ ליבו של העגלון הערבי והוסיפה לו כסף בהמשך המסע שלהם. העגלון שהתעקש לעזור להם לקח סיכן גדול והגרמנים אכן השתכנעו שהם ערבים כי הם ידעו לדבר את השפה הערבית והצרפתית. כשהוריי הגיעו לארץ ישראל הם התמקדו יותר בשפה העברית שפת הקודש ושכחו את השפה הצרפתית. כמה חבל.

עליית המשפחה לארץ

בני המשפחה שעלו ארצה היו הוריי וחמש אחיות. בארץ נולדו עוד חמישה ילדים בהמשך, סה"כ אנחנו עשרה ילדים. תשע אחיות ואח אחד בלבד. אני הייתי מספר שש והראשונה שנולדה בארץ. יחד עם הוריי הצטרפו לעלייה סבא וסבתא שלי מצד אמי וסבתא מצד אבי. הם עלו ארצה בגלל פריצה בביתם באל-חמא שם כולם התגוררו עם הוריי אמי. הם היו מנכבדי  העיר ועשיריה והיו צורפי זהב. בפריצה גנבו להם את כל הרכוש בבית ולא השאירו להם כלום, כך שהם הגיעו לארץ רק עם התכשיטים שהיו על גופם.

בעת עלייתם מתוניס, האנגלים שלטו בארץ אך הם עלו בעלייה חוקית. קודם כל הם הגיעו לתוניס, בשנת 1950, עברו דרך צרפת, ובצרפת נשארו כחודשיים במחנה קונדרינס. בספינה כולם חלו במחלת לים ואח"כ עלו לספינה אחרת שלקחה אותם לארץ ישראל.

בארץ הגיעו לחיפה, לשער עלייה, שם שהו כ-17 ימים וגרו באוהל ואז עברו לעיר רמלה, הם מצאו  ברמלה דירה שבחרו, שיפצו והתגוררו בה.

המצב בארץ היה טוב, אך קשה מבחינה כלכלית בכל הארץ. הם קנו בשוברים ועמדו שעות בתור על מנת לקבל לחם ל-15 איש.

כשאבי היה בחיים כל חג וחופשה המשפחה הייתה מתאספת בבית אבא ברמלה וחוגגים ביחד.

עם הזמן המצב הכלכלי השתפר, לאבא שלי הייתה חנות שעונים בשוק רמלה, הוא היה גם  שוחט, מכר ספרי סתם, תפילין ומזוזות, ועשה ברית מילה וקידש חתן וכלה. היה לו בית הכנסת שעדיין קיים ומתפללים בו עד היום.

אני מתגוררת באשדוד, יצאתי לפנסיה רק לפני שנה, יש לי שלושה ילדים נפלאים וששה נכדים. אני אוהבת מאד ספורט ומתאמנת יום יום. אני אוהבת מאוד לצייר, להכין עוגות מקושטת, ללמוד, לקרוא ספרים וגם לצאת לטייל ברחבי הארץ ובחו"ל. החיים יפים.

הזוית האישית

שרית: הייתה לי הזכות לגדול במשפחה כל כך מיוחדת, עם ערכים דתיים, כבוד הדדי ואהבת חינם עם נתינה אדירה. חיים מלאי סיפוק והערכה. תודה לאל!!