מאגר סיפורי מורשת

אנטולי נולד בבלרוס בשנת 1946. בתחילת מלחממת העולם השנייה לקחו את אביו לצבא. אביו נפצע בצבא ונשאר בשדה הקרב פצוע ללא הכרה, הוא ניצל במזל, לקחו אותו משדה הקרב והביאו אותו לבית החולים. לצערו של אביו בשדה הקרב גנבו ממנו את בגדיו ואת נעליו ואת כל רכושו.

אנטולי מספר: ״אחרי המלחמה אבי חיפש את משפחתו ומצא אותם ביקטרינבורג. אמי נמצאה ביקטרינבורג בגלל שבתחילת המלחמה אימא ואחי הגדול גרו בגומל בבלרוס ואמי הייתה בהריון, ואבי ביקש מאחי לקחת את אימא ליקטריבורג והם התגוררו בתחנת הרכבת ביקטרנבורג. באוגוסט בשנת 1942 אמי הולידה את אחותי, לא יכלה לעבוד ולא היה עם מי להשאיר את הילדים. היא אספה דשא והייתה מכינה ממנו מרק. בלילות אחי, שהיה בן חמש, היה צועק לאימא שהוא רעב. בשביל להצליח לחיות היא לפעמים הייתה מצליחה לגנוב משהו מהרכבות שחלפו והיו ממוגנות בחיילים. פעם אחת הייתה רכבת שהעבירה חמאה ואמי הצליחה למלא דלי בחמאה. באותה תקופה אבי עבד במפעל וככה הם חיו עד סוף המלחמה. לאחר מכן הם חזרו בחזרה לבלרוס ואז אני נולדתי.

מזיכרוני האישי העיר הייתה הרוסה. נשארו רק כמה בניינים ממוקשים על ידי הנאצים. אנשים חיו בבתים הרוסים וכשהייתי הולך ברחוב הייתי רואה בהריסות בגדים תלויים והקירות היו ספוגים במים. הנאצים שנלקחו בשבי סללו כבישים ובנו בניינים. ההורים השכירו דירה בבית עץ ישן, עם שני חדרים. בחדר הקטן היו ההורים ובחדר הגדול היינו אני, אחותי ואחי. סבתא הייתה במטבח ליד התנור. בחנויות לא היה כלום בגלל הקור. עשינו הכול בעצמנו. שיחקנו בכדורגל, טיפסנו על הגדר בשביל לקחת  תפוחים ולאכול אותם.

מגיל 6 התחלתי להתאמן בהתעמלות מכשירים והתאמנתי עד סוף בית הספר. בכיתה שלי בבית הספר היו ילדים טובים ויש כאלו שאני ממשיך לדבר איתם עד היום. בסוף בית הספר הלכתי לאוניברסיטה. באוניברסיטה למדתי הנדסת בניין ולאחר מכן שמו אותי בעיר גורקי שבמחוז ניז'ני נובגורוד. מהעבודה הייתי נוסע הרבה לנסיעות עסקים וראיתי הרבה מקומות ברוסיה, בחנויות היה מעט אוכל והייתי מביא אוכל מהנסיעות.

בגיל 29 נשאתי לאישה את מרגרט, מהנדסת בניין במקצועה, הכרנו בעבודה. שיחקנו בעבודה בהפסקות בטניס שולחן. בערב ראש שנה אזרחית אחד החלטתי לצייר ציורים במשרד, כל האנשים התלהבו מהציורים וגם מרגרט, היא אפילו ביקשה לקחת ציור אחד הביתה. למרגרט ולי נולד בן בשנת 1976 בשם דמיטרי ואחר כך נולדה לנו בת בשנת 1982 בשם טניה, על שם אימא שלי, שאני מאוד אוהב ונזכר בה הרבה. לצערי אימא שלי נפטרה שנתיים לפני שנישאתי, היא לא זכתה לראות אותי מתחתן ולא הכירה את הנכדים שלה.

יום שמשי אחד בתאריך 26.04.1986  קרה מקרה שהשאיר לי צלקת לכל החיים. ביום שמש יפה ברגע אחד נהיה חושך והחל לרדת גשם חזק, אמרתי לאשתי: "אני חושב שזו פצצת אטום". הילדים רצו ללכת לשחק אך הרגשתי שזה לא נכון לתת להם ואסרתי עליהם לטייל בחוץ. אף אחד לא דיבר על זה ולא היה ידוע מה קרה. רק אחרי כמה שנים אני יודע מה היה שם (צ׳רנוביל) באמת. בתאריך 01.05.1986 כולם יצאו כמו תמיד לרחובות כרגיל כאילו כלום לא קרה.

בשנת 1990 החלטנו לעלות לארץ ישראל. ברית המועצות התפרקה ואפשר היה לצאת ממנה ולעלות לארץ. עלינו יחד עם הילדים. בהתחלה לא היה פשוט: לא היה לנו כסף ואשתי ואני ישנו תקופה על הרצפה ועבדנו בניקיון. הילדים היו קטנים והיה להם לא פשוט להתאקלם בבית הספר. הבן שלי גר היום בארצות הברית ועובד שם, והבת שלי גרה בישראל. בשביל המשפחה שלי ישראל זו המדינה שלנו.

הזוית האישית

טיגרן, ארטמי ודניאל: התעניינו מאוד בסיפורו של אנטולי, שמחנו להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי ולהכיר את אנטולי. תודה מיוחדת למורות המלוות אלונה ואפרת.