מאגר סיפורי מורשת

אנו באנו ארצה  

אני נולדתי ב-29 לפברואר בשנת 1944 בעיר בוקרסט ברומניה. התקופה היא שלב מאוד קריטי במלחמת העולם השנייה ומצבם של יהודי רומניה  משתנה לרעה. למרות הסכמים כאלה ואחרים בין רומניה וגרמניה בעניין יהודי רומניה ורצון השלטון הרומני שלא לפגוע ביהודים, היו זרמים באוכלוסייה הרומנית הע ממית שלא שיתפו פעולה ופגעו ביהודים [לדוגמה: בעיר יאסי, שם נפגע חלק ממשפחתי.]

 

משפחתי הקרובה חיה בעיר הבירה של רומניה, בוקרסט, ושם כמעט ולא נפגעה האוכלוסייה היהודית. סופר לי מאוחר יותר שאבי נלקח לעבודות כפייה מקומיות אבל לא למחנה ריכוז. אני רוצה להדגיש שבאותו זמן אני כילד לא ידעתי כלל מהו יהודי , לא ידעתי שאני יהודי, ולא ידעתי כלל שיש הבדל בין אנשים. הלכתי לגן ילדים עם כולם והדבר היחיד שידעתי זה שיש תנועה קומוניסטית והיא הדבר הכי חשוב בעולם. מדי פעם הייתה באה מפקחת של התנועה הקומוניסטית ושואלת את הילדים כל מני שאלות שלא הבנתי את פישרן, היום אני מבין שזו היתה דרך מעקב אחרי דעות ההורים.כיוון שראיתי עצמי כמו כולם, כשהייתי הולך ברחוב מול כנסייה ורואה את כולם מצטלבים הייתי מצטלב גם אני מבלי להבין את פשר הדבר. לא הבנתי את המשמעות שבחגים של היהודים  אבי היה לוקח אותי ל"שיל" שפרושו בית כנסת של היהודים.

 

משפחתי גרה בבית אבן גדול עם חצר סגורה. אני אפילו זוכר את כתובתו של הבית: רומולוס 4. באותו זמן נראה לי שאנחנו גרים בארמון. כשביקרתי לאחר שנים רבות ברומניה הסתבר לי שהבית בו אני גר כיום בישראל הוא לא פחות יפה וגדול. החורף ברומניה היה מאוד קשה. היה מאוד קר ומכנסיים ארוכים היה דבר מאוד נדיר אצל ילדים כי הבד היה מאוד יקר. אני זוכר את עצמי רק במכנסיים קצרים בתקופת החורף ברומניה. היה לי קר מאוד, אני זוכר עד היום שתמיד הייתי חולה בתקופת החורף.

 

בדיוק בגיל הזה, בגיל 5, קנו לי מגלשיים איתם היו מחליקים על משטחי הקרח באגמים הקפואים. בית הספר שאני זוכר היה שונה מזה שקיים היום בישראל היינו מגיעים לכיתה עם הצילצול, כל ילד מתיישב במקומו עם ידיים שלובות מאחורי הגב ולא פוצה פה, שקט מוחלט בכיתה וכולם מחכים למורה. כשנכנסה המורה היו נעמדים, ואומרים "בוקר טוב המורה" ומתיישבים חזרה עם ידיים שלובות מאחורי הגב. הישיבה הייתה בגב זקוף מבלי לגעת בשולחן. לא היה דבר כזה לדבר בלי רשות. כשהיה מגיעה הצילצול להפסקה היו רצים כל הילדים החוצה ונעמדים בשורה לתחרות ריצה סביב בניין בית הספר. הריצה הייתה עניין מאוד חשוב מבחינת מעמד חברתי. שלושת הראשוניים היו זוכים לכבוד ועל האחרים היו זורקים אבנים. אני הייתי מגיע שלישי, לא יודע אם הייתי כל כך מהיר אבל הפחד מהאבנים זירז את רגליי.

 

הספקתי ללמוד בבית הספר ברומניה רק שלושה חודשים ואז ניפטר אבי והוכרזנו כמשפחה "לא כלכלית". נתנו לנו שבועים לארוז שתי מזודות עם חפצים שנרצה לקחת איתנו לישראל. לאחר מכן היה עלינו להתיצב בנמל קונסטנצה ולעלות על אנייה  שתוביל אותנו לנמל חיפה. אני זוכר ברור את ביקורת המכס לפני העלייה לאנייה. לאמי היה שעון כיס כמזכרת מאבי שנפטר ושני המוכסים שמו עליו עין ורצו לקחת אותו.

 

אמי פרצה בבכי כי זה היה דבר יקר לה. לבסוף, לאחר שהעבירו אותו מיד ליד ושקלו את ערכו, נתנו את השעון חזרה לאמי. הגענו לישראל לאחר ארבעה ימי הפלגה ועגנו בנמל חיפה. הייתה שימחה גדולה ומהחוף זרקו תפוזים לאנייה לעבר העולים החדשים לביטוי השמחה. בנמל קבל אותנו אח של אמי,

 

שלמה, אשר עלה לישראל מספר שנים קודם, כאשר התקרבו הגרמניים לרומניה בתחילת מלחמת העולם השנייה. עברנו לגור אצל שלמה ומשפחתו עד שנמצא מקומנו בישראל.טופלנו על ידי עזרה סוציאלית כפי שנהוג היה לגבי כל העולים החדשים. לאחר מספר שבועות נמצא עבורינו פיתרון: אמא עברה לאולפן בקיבוץ שפיים, אני דורין-דוד, נשלחתי למוסד "אונים בכפר סבא ואחותי הקטנה דיתה, עברה לסבא וסבתא שלנו שגרו במושב ליד ירקונה.

 

למדתי במוסד "אונים" שנה אחת ובה הייתי צריך ללמוד את החומר שבכיתה וגם עברית. אני לא זוכר, שלמדתי דבר באותה שנה מכיון שעברית לא ידעתי אבל בחשבון הספיקו לי שלושת החודשים שלמדתי ברומנייה, כדי להיות התלמיד הכי טוב בכיתה. עד כיתה "ג" לא למדתי דבר חדש בחשבון מעבר למה שלמדתי ברומנייה בשלושה חודשים. כך הייתה אז רמת בתי הספר בהם למדתי שהיו שילוב של עולים חדשים דוברי שפות שונות. היו בבית הספר ילדים דובר פולנית, רומנית,פרסית,עירקית.

 

התנאים והדרישות החברתיות היו שונות מאילו של היום. אדם היה שמח בחלקו כאשר היה לו אוכל. איש לא טען שמגיע לו משהו מהמדינה. היה אמון מלא בין המדינה לאזרח ואנחנו לפחות הרגשנו והאמנו שהמדינה עושה כל מה שהיא יכולה למענינו. למרות התנאים הקשים והשונים כל כך בין המציאות בישראל לזו שהייתה בארץ הולדתי הרגשתי וכך הרגישה כל משפחתי שהגענו אל ביתינו ההיסטורי והאמיתי. בגמר שנת הלימודים של כיתה ב' במוסד אונים קיבלתי תעודת מעבר לכיתה ג'. כיון שבאותה עת סיימה אמי את האולפן היא נשארה חברת קיבוץ שפיים ואני ואחותי הצטרפנו אליה.

 

קיבוץ שפיים היה לנו בית חם ואוהב למשך שנות בית הספר היסודי והתיכון ועד הגיוס לצבא.במבט לאחור על אותן שנים- בין השנים 1951- 1962, בקיבוץ שפיים,  אני רואה חברה של אנשים ברובם פליטי שואה, אשר התקבצו יחד תחת רעיון של חברה שיתופית ובכוונה לסייע זה לזה.  אנשים אלה שנראו לנו מבוגרים ואחרים , היו אחרי הכל אנשים שמחפשים דרך להשתקם מכל שעבר עליהם בתקופת מלחמת העולם השנייה באירופה.

 

דפוסי החיים והכללים היו כולם בהקמה תוך כדי מהלך החיים היומי והצורך לעבוד, להתחנך ולהתפרנס, יחד עם גיבוש חברהו נוהלי חיים שיתאימו למדינה הצעירה והחדשה.סדר היום שלנו כילדים היה: השקמה בשעה 6:00 בבוקר, ארוחת בוקר בחדר האוכל המשותף לילדים ולימודים בין השעה 8:00 ל12:00.בכיתה ו' התחלנו לעבוד מדי יום לאחר הלימודים, בין שעתיים לשלוש. הילדים חולקו לענפי המשק השונים תוך ניסיון להתאים את אופי הילד וכישוריו לאופי העבודה.

 

מיד עם חלוקתינו לענפים השונים נבחרתי לעבוד במסגריה, מקום שהיה מאוד מבוקש ורבים רצו לעבוד בו אבל אני נבחרתי. למרות גילי הצעיר השתתפתי בהרבה עבודות ברזל ומסגרות,עד היום, בגיל 72, אני נוהג לבקר בקיבוץ ולחפש שרידים לעבודות בהן השתתפתי או ביצעתי בעצמי.

 

חברת הילדים בקיבוץ הייתה מאוד מלכדת וסדר היום היה בדרך כלל מתוכנן ומלא כאשר אחרי סיום העבודה וארוחת הערב, קויימו פעולות חברה וערבים מאורגנים ומשותפים לכולם כשעיקר הפעילות קשורה לתנועת הנוער העובד. היה לנו מדריך מבוגר שעבד לפי תוכנית הדרכה. הנושאים היו רבים ומגוונים מסיפורי פלמ"ח דרך משחקי חברה ועד מחנות וטיולים של התנועה.

 

קיבוץ שפיים: "שפיים הוא קיבוץ שהשתייך לקיבוץ המאוחד (לאחר מכן תק"מ והיום התנועה הקיבוצית), הוקם על ידי יוצאי רוסיה ופולין בשנת 1927. בשנת 1935 עלתה הפלוגה על הקרקע במקום שבו הוא שוכן היום בין נתניה והרצליה, מערבית לכביש החוף. שם הקיבוץ נבחר מתוך ספר ישעיהו, פרק מ"א, פסוק י"ח – "אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות, אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים". לפני קום מדינת ישראל סייעו חברי הקיבוץ לספינות המעפילים שנחתו בחוף הסמוך, ובנובמבר 1945 הטילו הבריטים מצור על הקיבוץ ועל מושב רשפון". ויקיפדיה 

 

תשע"ו