מאגר סיפורי מורשת

סבא רבא שלי, יצחק לוי, עלה לארץ בגיל שלוש עם משפחתו מהעיר שטיפ שביגוסלביה. איתו עלו ארצה אביו ואמו בצלאל פרסיאדו ושמחה לוי ו-2 אחיותיו. באותה התקופה שלטו התורכים בארץ ישראל. העליה לארץ באותה תקופה נאסרה על ידי השלטונות וכניסת המשפחה לארץ לא התאפשרה. עם הגיעם ארצה, נעצרה אונייתם בידי התורכים ששלטו אז בארץ והם גורשו לאיסטנבול שבטורקיה. שם שהו כחמש שנים, עד לתום מלחמת העולם הראשונה, סיום תקופת שלטון התורכים בארץ ותחילת המנדט הבריטי. בשנת 1918, עם תחילת המנדט הבריטי, ניסו הוריו, שמחה ובצלאל לוי, לעלות שוב לארץ, ואכן הצליחו. סבא רבא שלי, יצחק לוי היה אז באותם ימים בן 7.

עם עלייתם ארצה התיישבו בירושלים (שהייתה משאת נפשו של כל יהודי), בתוך אוכלוסייה מעורבת שם למד סבא יצחק להכיר את השפה הערבית היידיש והאנגלית. שפת האם שלו הייתה הלאדינו, זאת הייתה עלייה ממניעים ציוניים טהורים. סבתי מספרת שאביה היה ציוני, אוהב הארץ בכל רמ"ח אבריו, הדריך בתנועת הצופים העבריים, האמין בתחיית השפה העברית ודיבר עברית צחה. סבא רבא שלי, יצחק, היה פעיל בתנועת הצופים העבריים. בצופים חינכו לציונות, אהבת הארץ ויישובה. הוא למד בבית הספר "בצלאל" בירושלים ובמסגרת עבודתו כהנדסאי בניין עסק בתכנון ובניית הארץ. מאוחר יותר היה פעיל מפלגת מפא"י.

סבתא רבתא שלי, רבקה (מורדוך) לוי, נולדה בשנת 1914, עלתה מיוון בגיל 16, כשבארץ שלטו הבריטים. גם עלייתה ארצה היתה בלתי חוקית. סבתא רבתא שלי היתה חברה בתנועת הצופות העבריות בסלוניקי, שם למדו על פלסטינה (כלומר ארץ ישראל), עודדו והטיפו לעלייה ארצה. סבתא רבתא שלי, עלתה עם האח היחיד שהיה לה שהיה גדול ממנה בסך הכל בשנתיים. שניהם התחזו לעיתונאים, ובתעודת העיתונאים המזוייפת שלהם שונה גילם לגיל מבוגר יותר. כאשר הגיעו לחופי הארץ נעצרו בידי הבריטים, אך בזכות התעודות המזויפות שהיו בידיהם הורשו להישאר. הם השאירו ביוון את הוריהם, שהצטרפו אליהם כשנה מאוחר יותר. עם עלייתם ארצה התיישבו בירושלים. שם היתה קהילה גדולה דוברת שפת הלאדינו.

סבא וסבתא רבא שלי הכירו בארץ והתחתנו בשנת 1934. הם התגוררו ברחוב אגריפס בירושלים (בסמוך לשוק "מחנה יהודה"). כאשר היו להם כבר שתי בנות נתבקשה סבתא רבתא שלי לעזוב את הארץ, כי הסתבר לבריטים שהיא שוהה בלתי חוקית בארץ. סבא נאלץ לכתוב מכתבים המבקשים אישור חוקי לשהייה של סבתא, בנימוק שהיא כבר נשואה ואם לילדים. ואכן הם נעתרו (ראו מסמך).

תקופה ארוכה התגוררו סבא וסבתא (לוי) בירושלים, סבא רבא שלי עבד בחברה בריטית, שתכננה פרויקטים ברחבי ירושלים (למשל את הקמת מלון המלך דוד, בניית האוניברסיטה העברית על הר הצופים). הימים היו ימים קשים בארץ, תקופת השלטון הבריטי, הספר הלבן. מפעם לפעם פרצו פרעות של ערבים נגד יהודים, פעולות צבאיות של המחתרות בארץ כנגד השלטון הבריטי והוטלו עוצרים של הבריטים על תושבי ירושלים. לפחות פעמיים בתקופה זו נעצר סבא רבא שלי על ידי הבריטים, פעם אחת כאשר פוצץ מלון המלך דוד על ידי תנועת האצ"ל, והבריטים חיפשו מעורבים.

מאחר ובידי סבא היו תוכניות הבנייה של בית המלון, הוא נחשב לחשוד, ואז לא הייתה לו ברירה, אלא להשמיד את התוכניות בטרם יגיע החיפוש הבריטי. הפעם השנייה הייתה בשבת השחורה, כאשר הבריטים הטילו עוצר וחיפשו מבוקשים שאחד מהם נקרא לוי יצחק. כשם סבא רבא שלי. גם סבתא רבתא שלי, רבקה לוי, סיפרה כי נעצרה מספר פעמים בידי הבריטים כאשר הסתובבה בעיר אחרי שעות העוצר. באחת הפעמים, בשנת 1946, לאחר "השבת השחורה" נעצרו המוני תושבים ומידי ערב הוטל עוצר על תושבי העיר. כל מי שנתפס מסתובב ברחובות נשלח למעצר. סבתי יצאה לחפש אחר סבי מאחר ודאגה לו ונעצרה בידי שוטרים בריטים. באותם ימים היתה בהריון מתקדם, ורק כאשר איימה שיש לה צירים והיא תלד בתא המעצר הסכימו לשחררה.

מאוחר יותר, לקראת תום שנות המנדט הבריטי בישראל ולקראת הכרזת מדינת ישראל, פרצו קרבות בין הערבים ליהודים, עברו סבא וסבתא לאזור דרום תל אביב, ומשם לבית ברחוב טביוב 12, עם 5 בנות כשסבתי בת שנתיים. סבתא וסבא רבא שלי רבקה ויצחק לוי, עלו ארצה מארצות מולדתם מתוך ציונות ואהבת הארץ, ראו שלושה שלטונות בארץ: העותומאני, הבריטי וכמובן זכו לראות ולקחת חלק בהקמת המדינה הצעירה. משפחת לוי גידלה 5 בנות, וברבות הימים 14 נכדים ונינים רבים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.