מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי ריבלין נולדתי בפולין ב-1942.

ב-1950 אבא שלי החליט שאנחנו עולים לארץ כי האנטישמיות הייתה מאד קשה.

אנחנו נסענו מפולין להמבורג שבגרמניה עם רכבת, הנסיעה הייתה מאד קשה, אנחנו היינו בקרונות צפופים מאד, שירותים לא היו, הנסיעה נמשכה 24 שעות. סוף סוף הגענו להמבורג ועלינו לאונייה מאד מאד ישנה הקפטן של האונייה  עבר תא, תא וחילק שקיות הקאה.

אחרי שבוע ימים התחלנו לראות חופים של חיפה כמובן ראינו מהאונייה את הכרמל. אמרתי לאמא שלי:" גודלים בישראל בתים בשמים?". הייתי קטנה ולא הבנתי.

הגענו לארץ ישראל שמו אותנו בשער עלייה. שאלו את אבי ואמי איפה הם רוצים להשתקם. אבי כמובן רצה את ירושלים. הגענו לירושלים ושמו אותנו במעברה בתוך צריף גדול עם המון משפחות מכל מיני ארצות.

היו לנו עכברושים גדולים ולא היו מים. גם לא היה לנו כסף ולא יכולנו לקנות מצרכים. אבי התחיל להסתובב ברחובות ירושלים הוא מצא כמה בקבוקים ריקים, הוא מכר אותם ובסכום שהוא קיבל הוא קנה קצת אוכל. החיים המעברה לא היו קלים היה לכלוך גדול ולא היה לנו איפה להתרחץ.

האנשים במעברה החליטו להקים וועד, והוועד הזה הלך למשכירות של המעברה והוועד שאל במשכירות מה יהיה אתנו. והם ענו להם שבקרוב אנחנו נקבל בתים. זה לא היה ולא נברא אנחנו היינו במעברה שנה אז אבי החליט שזה לא עסק והוא הולך לחפש בית, והוא באמת מצא.

הוא מצא בית שהיה למטה מרתף, הוא פרץ אותו כמובן גם שם היו עכברים ולא היה שם מים, חשמל ושירותים. אבי במקצועו צבעי אז הוא קנה צבע וצבע שם את הלבנים ושפשף את הרצפה.

השכנים שגרו למעלה הביאו משטרה כי פרצנו את המרתף. השוטרים אמרו לנו תלכו לעירייה ותקבלו אישור לגור במרתף. העירייה הסכימה וגרנו שם בערך-5 שנים.