מאגר סיפורי מורשת

הכל החל באימון מדרון אחורי שקיימה הפלוגה במסגרת אימון גדודי בנגב בתקופת החורף. מיד לאחר האימון הייתה הפלוגה אמורה לצאת ל"רגילה", חלומו השמימי והרטוב מאד של כל אחד מאיתנו. הכל התנהל כמתוכנן, כל כיתה התמקמה במדרון אחורי תלול כפי שבחר המ"מ יובל יפעת ואנו החיילים התחלנו לחפור עמדות מוסתרות מעין ה"אויב" מאחורי קו הרכס, כדי לשהות בהם בהסתר עד לרגע בו נוזנק לתקוף את ה"אויב האכזר" שאמור היה לנוע בתוך הוואדי הפתוח מצדו השני של המדרון התלול. לעת ערב נסתיימה ההיערכות. המפקדים אישרו את העמדות שחפרנו ואנו החיילים התיישבנו לאכול את ארוחות הערב המפתות שהיו ממנות הקרב התקניות שקבלנו. קבלנו תדריך מסודר על מה שצפוי לנו לקראת בוקר. לאחר מסדרים ובדיקת מוכנות, כשהשעה כבר מאוחרת בלילה, הוכרזה הפסקה מתודית בתרגיל ואנו הורשינו ללכת לישון למספר שעות, במדרון האחורי כמובן. השינה בצד התלול לא נראתה לי בטיחותית ולכן מצאתי מקום נוח על הרכס, איני בטוח שהייתי החכם היחידי.

מאחר ורשימת השמירה הייתה באותו זמן סגורה, ומפקדי הפלוגה התמקמו לשינה בחלק המרוחק ממקום המצאי, תיאמתי עם השומר האחרון ברשימה, זה שמשכים אותנו לקראת בוקר, וסיכמתי איתו שיתחיל בהשכמה מהקצה הקרוב למקום השינה שלי, כך שברגע שהסגל יתעורר אני אהיה כבר מוכן במדרון האחורי כאילו שהייתי שם כל הלילה. נרדמתי בקלות כדי לצבור כוח לתרגיל, אך התכנית שלי השתבשה. סביר שתורן השמירה האחרון נרדם בעצמו או שטעה בכיוון ביצוע ההשכמה והתחיל את ההשכמה דווקא בקצה בו ישן סגל הפלוגה. כשהעיר אותי, עוד טרם הספקתי לקום ממקום מרבצי, אני רואה את המ"מ יובל עומד לידי ואומר: "ישנת על הרכס! יפה, אתה מרותק לכל הרגילה ותישאר בבסיס". כאילו חטפתי אגרוף מתחת לחגורה! הלכה החופשה הרגילה הנכספת שתכננתי לפרטי פרטים. לאחר דקות ההלם השלמתי עם גורלי המר והתנחמתי שלפחות ישנתי כראוי. לפקודת המפקדים וקולות ירי החלה ההסתערות על ביום האויב שנע בוואדי מתחתינו. ה"אויב" הובס כמו תמיד על ידי פלוגת צנחנים ממדרון אחורי. בסיום עלינו על המשאיות והתפנינו לשוב לבסיס.

בבסיס התברר לי שהיו עוד שלושה חיילים ובהם אלוש שפישלו ושזכו להיות מרותקים לכל הרגילה. איוון המ"פ התנגד לריתוק חיילים לכל הרגילה והדיון בחדר הסגל שבבסיס התארך, עד שנמצא פתרון גואל: המ"פ סיכם את הדיון: "ארבעה חיילים מרותקים, זה בדיוק המספר הדרוש לנשיאת פצוע באלונקה, נרתק אותם ל-48 שעות ואת יתרת הימים ברגילה "יקנו" במסע אלונקות של 12 קילומטר, ללא החלפת הנושאים את האלונקה, כיוון שיש רק 4 נושאי אלונקה. על האלונקה יהיה "פצוע", לא במשקל נוצה. אם יצליחו לסיים בזמן של שעתיים את המסע מבלי שה"פצוע" נפל ומבלי שעצרו לנוח, יקנו את שאר ימי הרגילה וישוחררו הביתה אחרי 48 שעות.

איור: אריה טופור

מבין ארבעת החיילים שמתחת לאלונקה שלושה היו מעל גובה של מטר שמונים, סטייל אלוש, ואני הייתי כעשרה סנטימטרים נמוך מהם, מה שאומר שהאלונקה תהיה בשיפוע מתמיד לכיוון שלי והמשקל עלי יהיה גבוה משל האחרים. הנחנו את ה"פצוע" על האלונקה והמסע החל. מה שאני זוכר היטב הוא שהאלונקה נטתה מרגע ראשון לכתף שלי והפצוע המדומה שעליה החליק אט אט לכיווני. העומס על כתפי הלך וגבר בכל צעד. המ"כ ליבס הקשוח שניהל את המסע לא ויתר אפילו בפסיק. בפלוגה הימרו על אורנג'דות ומצופים מהשק"ם לגבי סיכויינו להשלים את המסע. המהמרים נגדנו סימנו אותי "החלש" – חוליית התורפה בצוות המרותקים והפסידו מצופה.

המסע הסתיים במסגרת הזמן שקצב המ"פ ועם ה"פצוע" בריא ושלם על האלונקה. עייפים אך מאושרים זכינו, מרותקי המדרון האחורי, בכמה ימי חופשה ברגילה הבאה עלינו לטובה! שאר הפלוגה הכינה עצמה ליציאה, וכרגיל אחד מהמ"כים נשאר מ"כ תורן לשחרר את המרותקים. היו שרותקו לשעה, אחרים לשעתיים וכן הלאה. לכל שחרור של מרותק או קבוצת מרותקים היו כל עדת המרותקים חייבים להתייצב במגרש המסדרים למסדר נוכחות ולשחרור מרותקים. אלו ששוחררו פנו לשער הבסיס והביתה, והאחרים הסתכלו עליהם בעיניים כלות ובקנאה בלתי מוסתרת, קיבלו הודעה על שעת המסדר הבאה והתפזרו למאהל. לאחר שלוש שעות מיציאת שאר הפלוגה לחופשה קורא המ"כ התורן את שמות המשתחררים ולהפתעתי ביניהם גם את שמי שלי. התלבטתי: מה אני עושה? חלפו רק 3 שעות מיציאת הפלוגה ואנחנו קבוצת האלונקה הרי מרותקים היינו ל 48 שעות. האם לומר למפקד שישנה טעות, או פשוט לקחת את חפצי ולצאת. לבסוף ניצחה הסבוניות שלי. המתנתי עד שפוזרו החיילים ואז נגשתי למ"כ כשהיה לבדו ואמרתי לו  בדחילו ורחימו: "תבדוק בבקשה שוב אם הקראת את שמי או שטעיתי". המ"כ לא טרח להסתכל שוב בדפים, שהרי היה מפקד שאינו טועה,  ואמר בקול סמכותי: "הקראתי את שמך, נכון?", "כן" עניתי, "אז קח את החפצים שלך וצא הביתה לפני שאני אתחרט". לא עברו כמה שניות ולא נראה זכר להיותי בבסיס.

אמנון עם הררנט, קורס מ"כים 1967

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 1: מספרים לוחמי פלוגה א' 1966״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.