אמא שלי האחת והיחידה- "מ"-מאחדת "ז"-זורחת "ל"-לכולם
מסתכלת אני קדימה" מה שעבר עבר, עבר הרבה. תודה לאל שאני עוד ככה, כמו שאני".
שמי מזל גמליאל
ואני גרה בקרית- עקרון. בתימנית שמי סעידה וקראו לי בשם זה על שמה של קרובת משפחה שלי. לפני שהתחתנתי שם משפחתי היה "חלא" שפירושו אנשים בייצור סכינים בהם השתמשו הערבים. לבעלי קראו סעדיה והוא נפטר בשנת 87. נולדו לנו ששה ילדים: שלוש בנות ושלושה בנים: צביה, אמנון, תקוה, ברכה, יחיאל וצמח. 
ילדים טובים ברוך השם. נולדתי בעיר טלח (ליד צעדה) בתימן. גרתי בבית שהיה עשוי מחימר. כאשר הייתי כבת שנתיים הייתה רעידת אדמה גדולה שהרסה את הבתים ואני עברתי עם משפחתי לנג'ראן. אינני יודעת מהו תאריך הולדתי כי בזמני היו מעט אנשים שאכן רשמו את תאריך הולדתם. בתעודת הזהות שלי מצוין שנולדתי בשנת 1925. אינני יודעת אם אכן זו שנת לידתי המדויקת. הייתי הילדה הצעירה ביותר במשפחתי. אינני זוכרת את אבי שכן הוא נפטר כאשר הייתי צעירה מאוד. היה לי דוד שנהג לפנק אותי כילדה יתומה. כאשר הייתי כבת 5 שנים, ישבתי ליד אמי וניסיתי ללמוד איך ליצור מגש מרפיה. המחט הגדולה נכנסה בבוהן של אמי ודם רב יצא ממנה. פרצתי בצעקות ובבכי. הדוד האהוב הגיע, נשא אותי על ידיו, לקח אותי לחנות וקנה לי בד כדי שיתפרו לי שמלה. לאמי נותרה צלקת עמוקה עד יומה האחרון. המשחק שזכור לי הוא " 5 אבנים". נהגנו לשחק בבית עם חברים ובני- משפחה. הבנים יצרו כדור מסרטוטים ושחקו בחוץ. לבנות לא היה הרבה זמן לשחק כי הן היו צריכות לעזור במטלות הבית למעשה, מגיל צעיר מאוד נטלתי חלק במטלות הבית. אספתי עצים, הבאתי מים מרחוק ואפילו טחנתי את גרגירי הדורה והחיטה. אמי גידלה אותנו לבדה והיינו חייבים לעזור לה.בתימן אכלנו בעיקר פיתות, מרק, לחוח, סמנה (חמאה מומסת). מאכל מיוחד שאכלו הרבה אנשים ואני אישית נגעלתי ממנו היה הארבה (ג'ראד). מוקדם בבוקר היו האנשים הולכים ומוצאים את הארבה ישנים על העצים. היו מניחים שמיכות מתחת לעצים ודופקים במקלות על הענפים. הארבה היו נופלים על השמיכה. את השלל היו לוקחים הביתה ומכניסים לדוד ענק עם מים רותחים. לאחר מכן היו פורשים את הארבה על הגגות שיתייבש בשמש. בכל יום היו לוקחים קצת וקולים במחבת. מאכל זה נחשב למעדן בתימן.בגיל שמונה רצו לחתן אותי עם אדם מבוגר בהרבה ממני. לא רציתי. נכנסתי לתוך הטבון (מסאלה),שעמדה במרכז הבית, וסירבתי לצאת. אחי, שהבחין במצוקתי, הלך לערבים שישבו בצוותא מתחת לעץ תמרים. הוא ביקש לדבר עם האדם "הגדול" של העיר. אחי סיפר לו שאני נמצאת בתוך המסאלה. הערבי הגיע אלינו הביתה, נזף בקרובי המשפחה ושכנע אותי לצאת באומרו "את כתר על הראש שלי". את קרובי הזהיר שלא יפגעו בי.
העלייה לא"י היתה רצופה קשיים. גרנו בנג'ראן (עיר התמרים) כאשר היהודים החליטו לעלות לארץ. לקחנו את החפצים שלנו על חמורים והגענו לצעדה. האימאם בנג'ראן אמר לנו להביא לו את כל הכסף כי יש שודדים בדרך. הוא הבטיח להחזיר את הכסף כשנגיע לצעדה. כאשר הגענו התברר שהוא לקח את הכסף ונשארנו בלי כלום. החלטנו לחזור. כל ראש משפחה לקח את משפחתו וחזר הביתה כדי לעבוד ולחסוך כסף לעלייה.הייתי נשואה לבעלי הראשון, שלום, ובהריון, כאשר החלטנו להתחיל שוב במסע לארץ. לקחנו את חפצינו על חמורים והגענו לצנעה. שכרנו מהערבים מדריך עם גמלים והתחלנו במסע לעדן. התינוק נולד ולא עשינו לו ברית מילה כי תנאי הדרך היו קשים. נאמר לי שכשנגיע לתעז נערוך ברית מילה לתינוק. בדרך, ממש ליד תעז, הנחתי את התינוק לידי כדי לעזור לנשים. היתה שם קבוצה של נערים ששחקה. נער כבן 14 דרך על בני. התינוק התקפל ומת. סבו נפטר באותו היום ושניהם נקברו בבית- הקברות בו קבור רבי שלום שבזי.לא ישבנו שבעה כי התינוק לא נימול ולא היה לו שם.בעדן חליתי והשתתקתי באופן פתאומי. קראו לאחראית על העולים והיא אמרה שעלי להתאשפז. הביאו אמבולנס והעבירו אותי לבית- החולים. ערב אחד חלמתי שאימי ואחותי באו לבקר אותי. קמתי בהתרגשות רבה ונפלתי מהמיטה. האחיות הרימו אותי תוך שהן מקללות ומרביצות לי. בכיתי עד שעלה הבוקר. בזמן שהייתי בבית- חולים אחותי נפטרה ואני לא ידעתי. רק כשהביאו אותי הביתה והושיבו אותי בחדר ניגש אלי קרוב משפחה וניחם אותי. לא הבנתי למה. שאלתי ולא קבלתי תשובה. קרובת משפחה קטנה באה לידי. אמרתי לה שאני רוצה לבקר את אחותי. היא אמרה שאחותי מתה מזמן. בכיתי וצעקתי- כך נודע לי על מותה של אחותי האהובה.
לארץ עלינו בשנת 1951 ב"מרבד הקסמים". לא ידענו מה יקרה פה בארץ אבל האמנו שכאן אנחנו צריכים להיות- בארץ הקודש. כאשר ירדנו מהמטוסים נשארנו בלילה בשדה התעופה ולמחרת נסענו במשאיות ל"עין שמר"- שם גרנו באוהלים במשך כחודשיים. עבדנו שם בשדות בבוטנים. יום אחד, בעודי חוזרת עם חברותי מהעבודה כשעל ראשי עצים, עברה מכונית ופגעה בחברה שלי. זרקתי את העצים ורצתי אליה. היא היתה זרוקה מתה בתעלה כשדם זורם מראשה. הגעתי הביתה נסערת. אמה של חברתי רצתה לדעת אם חזרתי ומדוע ביתה עדיין לא הגיעה. לא יכולתי לדבר איתה ולספר לה את אשר קרה. כאשר הגיעה המשטרה הגענו לתחנה וסיפרנו אודות התאונה.
מ"עין שמר" עברנו ל"עקיר" (קרית- עקרון). ביקשנו להגיע דווקא למקום הזה כי כאן היו קרובי משפחה שלנו. ב"עקיר" גרנו במעברה באוהלים במשך כשנה. בתקופה זו שוב נכנסתי להריון וילדתי את בני- שאול. את בני ילדתי בבית כאשר מי שסייעה לי הייתה קרובת- משפחה. מהמעברה עברנו לצריף באיזור שנקרא "שטח 140" בקרית- עקרון.
התגרשתי כאשר בני היה כבן שש שנים בלבד. זאת לאחר תקופה ארוכה בה עמדתי לפני גירושים מספר פעמים ובכל פעם קרובי- משפחה התערבו ושכנעו אותי להמשיך. לאחר מספר חודשים כגרושה, הגיע סעדיה, בעלי השני, וביקש את ידי מאחי. סעדיה רצה שאגור איתו בראשון לציון- שם היה לו בית, אך אני לא הסכמתי כי רציתי להיות קרובה לבני. ואכן קנינו בית בקרית- עקרון במקום בו אני גרה עד היום. לבעלי ולי נולדו ששה ילדים: שלוש בנות ושלושה בנים. שאול גר איתי ועם אביו לסירוגין. חייו לא היו קלים. כבר כילד היה צריך להיות בוגר והתמודד עם מצבים לא פשוטים. בתיכון שאול למד ב"שפיר" במגמת אלקטרוניקה ועשה חיל בלימודיו. אך בכיתה י' עזב את הלימודים ב"שפיר" והחל לעבוד וללמוד בערבים. בזמנו הפנוי עזר לכל מי שרק ביקש בלימודים.שאול התגייס לצבא ל"גולני".
הוא היה כשנתיים בצבא כאשר ביום הכיפורים בשנת 1973 נשמעו קריאות ממגפונים שהגברים צריכים לצאת מבתי- הכנסת. כך נודע לנו שהתחילה המלחמה.אני ידעתי ששאול לא יחזור. הרגשתי שכל גלויה שמגיעה ממנו היא האחרונה. בתאריך 22.10.73 באו חיילים הביתה. הם שאלו את הילדים היכן אני וכשהגעתי תפסו אותי, הכניסו אותי לרכב הצבאי ואמרו לי לבוא איתם. ידעתי ששאול נהרג. שהילד שלי לא יחזור יותר.
תיקי:"… כאן הפסקתי לשאול את אמא שלי שאלות. הייתי בת תשע כשאחי נהרג. לי לא נתנו ללכת להלוויה. לא הראשונה (בנהריה) ולא השנייה (בהר הרצל). שנים לא עיכלתי את המוות של אחי. רק במלחמת לבנון הראשונה, כאשר נהרג חבר טוב שלי במלחמה וקברו אותו בהר הרצל הלוויה צבאית, רק אז הצלחתי לקלוט באמת את מותו של אחי. בהלוויה בכיתי על שניהם.אימי לא תפקדה במשך כשלוש שנים. היה אוכל והיינו לבושים בבגדים נקיים אבל לא שמענו אותה צוחקת. לעיתים קרובות היא הייתה מקוננת בבכי מר על אחי. לאחר שלוש שנים, אמי נכנסה לחדר שלה שם היו חפצים של שאול, סגרה את הדלת, בכתה בכי תמרורים כשאנחנו עומדים מאחורי הדלת מבוהלים. לאחר מכן אמא חזרה אלינו תרתי משמע.
יש לי אמא נהדרת וחכמה, סבתא מקסימה לנכדים ולנינים שאוהבים אותה ובכל הזדמנות מגיעים אליה. אמי יודעת לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, עוזרת, מייעצת, משמשת כתף תומכת לכולם.כאשר שאלתי אותה: "היום במבט לאחור , מה את אומרת לעצמך? "היא השיבה: "תודה לאל שאני עוד ככה: בריאה, הולכת, מטיילת, עושה. מה שעבר, עבר. עברתי הרבה גם בתימן וגם כאן".
כדי לראות את המצגת שמספרת את סיפורה של אמא מזל לחצו כאן
מילון
מסאלה, ג'ראד ,עקירמסאלה- טבון שעליו מכינים לחוח (פיתה תימנית), ג'ראד- ארבה. עקיר- שמה הקודם של היישוב "קרית- עקרון".
ציטוטים
”מזל: "תודה לאל שאני עוד כזו: בריאה, הולכת, מטיילת, עושה. מה שעבר, עבר. " “