מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של יעקב עשהאל

נולדתי ברומניה בשנת 1945, בשם יעקב לבית עשהאל, על שם סבי מצד אבי. שם הורי ז"ל, ברכה-טינה לבית שנקנברג ויוסף (יוז'י) עשהאל. מעולם לא עברתנו את שם המשפחה, זהו השם שאיתו הגיע סבי מטורקיה לרומניה. סבי יעקב פגש ברומניה את סבתי, קלרה לבית אבוארון שהגיעה מסרביה. הם התמקמו בעיר טורנוסברין (Turnu-Severin), שעל הגדות הדנובה והקימו משפחה גדולה (4 בנים ובת) מתוכם כמובן- אבי, ייוז'י. בבית דיברנו ברומנית, אבל לפעמים שמעתי גם לאדינו בבית דודתי סופיקה (אחות אבי) כשרצו שלא אבין. ההורים שלי חינכו אותי ליושר, יושר ועוד פעם יושר. לא לשקר, נתינה לזולת.

נולדתי וגדלתי בעיר קראיובה שבמחוז אולטניה, כ- 240 ק"מ מעיר הבירה בוקרשט. אני בן יחיד להוריי.

אבי בתמונה שצולמה בגיל שנתיים עם הוריו

הוריי התחתנו כשנה לפני פרוץ מלחמה"ע השנייה, בשנת 1938, אך נמנעו להביא ילדים לעולם בגלל המצב הלא בטוח. כשאני מדבר על המצב הלא בטוח- אני מתכוון לכך שיהודי קריובה נאלצו לענוד טלאי צהוב במהלך התקופה, כשהרומנים בראשות ממשלת אנטונסקו- בני בריתם של הנאצים, כופים על היהודים את הגזרות שכולנו מכירים. בנוסף לטלאי הצהוב, היו הפצצות – בכל פעם שהסביבה הופצצה, הוריי ברחו למקומות פתוחים ושבו עם חזרת השקט למקום. הגרמנים לא הגיעו לאיזור, אבל האווירה המתוחה של המלחמה השפיעה מאוד על מצב רוחם של הוריי, דבר שמנע מהם להביא ילדים לעולם בתקופה זו.

הבית שגדלתי בו, היה בבניין בן 3 קומות, כשקומת הקרקע היתה שימשה לחנות פרוות. אנחנו התגוררנו בקומה שנייה, היינו לבדינו בקומה זו. אני זוכר שבבית היו שני חדרי שינה. לא היה חדר רחצה, וכדי שנשמור על הגיינה, אמא הייתה מחממת בגיגית מים חמים וכך כל אחד מאיתנו היה מתקלח. אפשרות נוספת שזכורה לי- היא ההליכה לבית מרחץ עם אבי. זה היה מעין זמן איכות משותף עם אבי, ללכת להתרחץ עימו. זה היה כמו מרחץ אדים, ואמבטיות. השירות היה בתשלום, אבל זה היה די זול. חדר השירותים, היה משותף עם המשפחה מהקומה השלישית. מבחינת שירותי כביסה, לאמי היתה כובסת שהיתה מגיעה מידי פעם ומכבסת לנו את הבגדים.

כילד, שיחקתי למטה עם ילדי השכונה, כשאני הנציג היחיד מהבניין. שיחקנו מחבואים, ומין משחק שמזכיר את חוקי הבייסבול – רק שאנחנו שיחקנו עם ענף עץ שמצאנו בסביבה, משחקי כדור.

בתמונה אבי יעקב בגיל 5

השכונה שלי הייתה שכונה מעורבת. בעיר עצמה היו שני בתי כנסת גדולים ובחגים היינו הולכים שלושתינו לבית הכנסת הספרדי, בעיקר בראש השנה וביום הכיפורים. הבית היה בית חילוני, אבל כפי שציינתי קודם, הוריי הקפידו לשמור על הצביון היהודי שלנו. אמי היתה מדליקה נרות בכל שבת. בפסח לא שמרנו על האיסור באכילת חמץ, אבל הקהילה היהודית בקריובה דאגה לספק למשפחות מצות. ומאוד אהבתי לאכול לביבות ממצות (מצה בריי).

למדתי בבית ספר שבו למדו מכיתה א'- י'א. בתקופתי למדו 11 שנות לימוד ומי שרצה להמשיך בהשכלה על תיכונית, היה ממשיך. אני זוכר שלכל תלמיד היה מספר אישי וכובע מצחייה שעליו היה רקום שם ביה"ס והמספר האישי. עד כיתה ה', בית הספר שלי היה מיועד רק לבנים, אבל כשעליתי לה', הופתעתי לגלות שגם בנות יכולות ללמוד בבית ספרי, כלומר מעתה, הלומדים היו משני המינים, וגם הלימוד הפך לי ברמה האישית ליותר "מעניין". בכיתה ד', למדנו שפה זרה -רוסית (לימוד חובה) ובכיתה ה', נוספה לנו שפה זרה נוספת- צרפתית. ובכיתה ח' נוספה השפה השלישית- לאטינית. האחרונה היתה עבורי "סבל מיותר" – שפה שלא מצאתי בה עניין.

הוריי שלמרות שהיו חילוניים, היו מאוד ציוניים וחלמו לעלות לארץ. עוד בשנת 1948, בהיותי בן 3, הוריי הגישו בקשה לעלייה לארץ, והרשויות אישרו לנו לעלות. הוריי מכרו את כל תכולת הבית והתכוננו לעלייתינו ארצה, אך אז התחוללה תפנית בעלילה- עקב שיבוש ברישום משפחתי לעלייה לאנייה, נאלצנו להשאר ברומניה, עד 1960. הרישום התחדש שוב בשנת 1958, ואז חידשנו את בקשתינו.

ברגע שקבלנו את הבשורה המשמחת לאישור עלייתנו ארצה, אני זוכר שמרוב אושר, העפתי את ספרי הלימוד שלי ועדכנתי את מנהלת בית הספר ואת המחנכת שאני עולה ארצה והפסקתי ללמוד עוד באותו שבוע. למעשה, חודשיים מינואר 1960- אפריל 1945, שהייתי בבית. אני עוד זוכר שתגובתה של המחנכת לבשורה זו היתה- "אל תשכח לשלוח לנו תיבה עם תפוזים"..

בשנת 1960, כאשר הייתי בן 14.5, בתאריך 11/4 עלינו במטוס לארץ ישראל. טסנו מבוקרשט דרך אתונה עד לישראל. עלינו עם המעט שאישרו לנו להעלות לארץ (ילד: עם חפצים במשקל של עד 40 ק"ג, מבוגר: עם חפצים במשקל של עד 70 ק"ג).

כשבועיים לפני עלייתנו ארצה, התגוררנו במשך שבועיים אצל חברים של אבא שלי בבוקרשט. במהלך תקופה זו אבי היה הולך מידי בוקר לשדה התעופה ושאל אם אפשר לצאת ומידי יום היה חוזר כלעומת שבא. יום אחד נמאס לאבא שלי והוא אמר לנו: "מחר בבוקר אנחנו לוקחים את המזוודות ויוצאים מוקדם מוקדם". ואכן, בארבע בבוקר יצאנו מהבית לכיוון שדה התעופה. את אותו היום אני לא אשכח, זה היה יום שבו בוקרשט התכסתה באבק אדום שבא מאפריקה, זה היה מאוד קשה, בכל מקום בו היית דורך נשארו סימנים של סוליית הנעל שלך, כמו שלג. צריך להבין שמראה זה היה מאוד נדיר, לכן אני זוכר את זה היטב. אני זוכר שהראות הייתה לא טובה. לאחר כמה שעות טובות, הגענו לשדה התעופה בתל אביב ושלחו אותנו לאשדוד. כשהגענו לארץ מאוד אהבנו את הארץ, אך הקליטה שלנו בארץ הייתה מאוד קשה: קודם כל, קרוב לשנה חיינו ללא חשמל וללא מים. בלילה הארנו את הבית עם עששית וכדי להוריד את צרכינו באסלה היינו צריכים להביא מים מלמטה ולשפוך את המים לאסלה וכך הצרכים היו יורדים בצנרת.

בנעוריי, למדתי בבית ספר חקלאי "עין כרם" שם למדתי עברית וכמה שעות ביום גם עבדתי בחקלאות. לאחר שנתיים, בכיתה י', עברתי ללמוד בבית ספר באשדוד עד סיום שנות לימודי בתיכון. התחברתי מאוד לחבר'ה יוצאי העדה הרומנית- אלה שהיו בני גילי באשדוד מכיוון שהייתה לנו שפה משותפת, ולאט לאט התחלתי להכיר גם חברים שהם אינם ממוצא רומני. נהגנו ללבוש מכנסיים קצרים "חאקי", טי – שירטים ולחבוש כובע "טמבל".

אבי, מתקופת היותו לומד בפנימייה החקלאית בעין כרם ירושלים

במהלך שירותי הצבאי עשיתי מספר תפקידים: קורס מ"כים, הדרכתי טירונים, עבדתי גם עם אנשים מבוגרים בהג"א, הדרכתי קורסים של קציני הג"א, קורסים של מזהיי גזים- גילוי וזיהוי של כל מיני גזים רעילים, הדרכתי גם בכיבוי אש.

בשירות הצבאי

המלחמות שבהן השתתפתי היו: מלחמת ששת הימים שם עוד הייתי חייל בשירות חובה, הדרכנו חיילים למלחמה, השתתפתי גם במלחמת יום כיפור- שם הייתי מגוייס מעל ל-60 יום, הייתי בגדוד נ"מ- נגד מטוסים- התותחים נגד מטוסים שהיו מסביב לבתי זיקוק באשדוד. בזמן ימי המלחמה הייתה אווירה של עזרה לכולם, אם היה יורד חייל מאוטו, לא הייתה עוברת שנייה עד שמישהו אחר היו עוצר לקחת אותו, להביא אותו למקום הנכון. אחד רצה לעזור לשני… באמת הייתה אווירה של אחדות כזאת, אחדות של העם.

לאחר 10 שנים בארץ, אני ואמא נפגשנו. הכרנו באשדוד, במקום עבודתנו אז – ב"אלתא". אמא, שהייתה עולה חדשה רק התאקלמה במקום העבודה החדש ואילו אני כבר עבדתי שם כמה שנים, ואז ראיתי אותה והיא מצאה חן בעיניי מאוד. היא עשתה איזשהו קורס והלכתי למדריכה שלה ואמרתי לה: "אני לא רוצה להתחיל איתה כדי שלא תיבהל לי, עולה חדשה אני יודע… אני לא אתחיל איתה ישירות, אני מבקש ממך להכיר בינינו".

והיא באמת הכירה בינינו, וקבענו, אבל היא כבר בערב הראשון "הבריזה" לי ולא הגיעה כי נולדה לבת דודתה ילדה, למחרת היא התנצלה ושוב קבענו ויצאנו ככה, ואחרי שנתיים התחתנו. התחתנו בתאריך 21/5/1972 וזה היה בדיוק בל"ג בעומר – כי רק מל"ג בעומר מותר להתחתן, מאחר ששנינו עבדנו באלתא, ואלתא הוא מפעל שהתנהל כמו צבא, אז יכולנו לקחת אולם של "הוועד למען החייל" – אולם של "בית החייל", החתונה הייתה אחד מהאירועים המרגשים והמשמחים בחיי.

אבא ואמא ביום נישואיהם 1972

המתנות שקיבלנו אז לא היו מתקבלות היום (שלא נדע….) היו כאלה שהביאו 6 כפיות! קיבלנו 3-4 סיפולוקסים, כמובן שהלכנו להחליף כמה, אחד הביא 6 צלחות, כסף כמעט ולא קיבלנו.. רק המשפחה הקרובה הביאה כסף.

במהלך השנים, הבאנו לעולם 3 ילדים נפלאים: אותך – עילה, לאחר כשנתיים את אחותך שרון ולאחר כעשר שנים, נולד אחיכם שי.

 סלפי משפחתי

יש לנו שלושה נכדים שגורמים לנו אושר רב: נטע, ניצן ועומר

כיום אני אוהב לנהוג – זה גם העיסוק שלי וגם התחביב. בנוסף לכך, אני אוהב גם לקרוא, לטייל, לראות מקומות חדשים ויפים, אני מאוד אוהב טיולי נוף. בעבר עסקתי בספנות – עבדתי בחברת ספנות באשדוד, חברה שעסקה ב"הובלות ימיות" של מכולות וסחורות.

בימי שבת סבתא ואני בוחרים בין לנוח לבין לצאת לטייל על שפת הים. מאחר ואנו גרים בנצרת עילית, אנו יוצאים לכיוון הים בקריות ולעיתים קרובות מבקרים את נכדינו.

נחת לסבא וסבתא

הזוית האישית

עילה יקואל: לראשונה זכיתי להקשיב לסיפורו של אבי מתוך עניין וסקרנות ובעיקר ממקום של חיבור לשורשים. היה לי הכבוד לבלות עם אבי מספר שעות מרתקות.