מאגר סיפורי מורשת

שמי אלישע שחמון, נולדתי בעיר בגדאד שבעיראק. גדלתי בשכונה של יהודים על יד בית ספר "אליאנס". בילדותי גרתי בבית פרטי רחב ידיים הכלל שישה חדרים על פני שלושה מפלסים וגג. בלילות הקיץ החמים משפחתי ואני היינו עולים לישון על הגג כדי לקבל משב רוח נעים. כאשר היינו רוצים לאכול היינו אופים פיתות בטאבון שהיה נמצא במטבחנו ובישלנו על פתיליות מנפט. כאשר היינו רוצים להתקלח היינו ממלאים גיגיות במים מתוך הברזים שהיו בחדר האמבטיה. גם הכביסות שלנו נעשו בתוך הגיגית. למשפחתנו הייתה עוזרת צמודה שישנה אצלנו בלילות ותפקידה היה לעזור בעבודות הבית.

בבית ספרי היינו משחקים בעיקר פינג פונג, כדור רשת והיו לנו גם שיעורי אגרוף. ליד הבית היה בית כנסת אליו הייתי הולך בשבתות עם המשפחה. בערבי שבת היינו מדליקים נרות ולא הדלקנו חשמל. במרחק הליכה של כ- 15 דקות מביתי היה את נהר "החידקל" אליו הייתי הולך לשחות. שחיה הייתה אחד מתחביבי העיקריים.

גדלתי במשפחה עם עוד שלושה אחים, אחד גדול ממני ושני אחים צעירים ממני. שם אמי היה חביבה ושם אבי היה יחזקאל. משפחתנו הייתה משפחה מאוד מיוחסת בעיראק, היה בית ספר שהוקם ע"י המשפחה שנקרא בית ספר "שחמון". אבי היה בורר ידוע בבגדד והיו באים אליו כדי לפתור סכסוכים. אמי הייתה אישה חכמה מאוד, פדנטית, שהייתה מומחית בבישול מאכלים טעימים ואהבה לארח את המשפחה המורחבת בביתם. אבי היה טוב לב, אהב לעזור לזולת, היה צנוע והצליח בעיסוקו כסוחר. הגברים במשפחתנו היו לבושים בחליפות אלגנטיות והנשים בשמלות. אמי הייתה רוב היום בבית ועסקה בעבודות הבית ובבישול הארוחות למשפחה. אבי היה יבואן של מוצרים. כאשר המוצרים היו מגיעים בספינות הוא היה מוכר אותם לספקים. בשבתות אמי הייתה מכינה "טבית", שזה מאכל מסורתי של העיראקים המורכב מאורז ועוף. בימי החול במהלך השבוע הייתה אמי מכינה מאכלים של אורז, קובות למיניהם (קובה סלק, קובה בורגול, קובה אורז).

היהודים היו נפגשים בעיקר בבית הכנסת ולמדו בבתי ספר של יהודים. את הקניות היינו עושים בשוק שנקרא "סורג'ה" בו מכרו ירקות, פירות, בשר ועוף. חבריי היו בעיקר מבית הספר שלי והם התגוררו באזורי מחייה קרובים. משחקי הילדות שהיו לנו היו בעיקר משחקי ספורט. בשעות הפנאי שלי הייתי נוהג ללכת לשחות, לשחות פינג פונג, לשחק כדורעף, ולהיפגש עם חבריי. למדתי בבית הספר "מנשה סאלח". מקצועות הלימוד בבית הספר היו: אנגלית, מתמטיקה, עברית, ערבית, היסטוריה וגאוגרפיה. הייתה משמעת חזקה בבית ספרי, מי שלא ידע לענות על שאלה של מורה, קיבל מכה על כף היד בסרגל. כאשר מורה היה נכנס הייתה דממה מוחלטת וכל התלמידים עמדו לפני שנכנס. רק אחרי שנכנס המורה לכיתה ונתן הוראה לשבת, התיישבנו. לא הייתה תלבושת אחידה בבית הספר, ולא היו מתקיימים טיולים ומסיבות מטעם בית הספר שלנו. בבית הספר היו גם מורים יהודיים וגם מורים מוסלמים. בילדותי אהבתי מאוד מתמטיקה וערבית, והמקצוע שפחות אהבתי היה אנגלית. בבית הספר לא היה חדר אוכל. המאכל האהוב עלי היה האוכל שאמי הייתה מכינה, ובעיקר "טבית". היו ממתקים כגון- בקלאווה וסוכריות. לא הייתי בתנועת נוער, מכיוון שלא היו תנועות נוער בעיראק. אבל החל משנת 1948, בתקופת קום המדינה, קמו תנועות מחתרת שמטרתן להעלות יהודים ארצה. עליתי ארצה בשנת 1951 משום שהמצב בעיראק אחרי מלחמת השחרור (1948) היה קשה. המוסלמים התנכלו ליהודים ורדפו אותנו.

העלייה לארץ

משפחתי ואני הגענו לארץ ישראל במטוס מסוג "מאסטר". מדינת ישראל שילמה לשלטונות בעיראק כסף על מנת להעלות את היהודים. עלינו למעברת "עמישב" שבפתח תקווה. למדתי עברית בעיראק בשיעורי תנ"ך וכשהגעתי לארץ למדתי את השפה בעצמי באמצעות הסביבה. העלייה הייתה קשה מאוד. ממשפחה שבאה מבית אמיד מאוד ועם עוזרת צמודה, נאלצנו להשאיר את כל הרכוש בעיראק ולעלות לארץ חסרי כל. בעת הכרזת המדינה עדיין הייתי בעיראק. אני ומשפחתי גרנו באוהל, ובשביל להביא דלי מים היה עלינו ללכת כ- 15 דקות ברגל ולסחוב חזרה את הדלי לאוהל. כמובן שלא היה חשמל והאוהל הואר באמצעות עששית. בשנת 1952 פקדו את הארץ גשמים עזים במשך שבועיים רצופים, אשר הציפו את המעברה וגרמו להרס מוחלט של האוהל בו התגוררתי. בעקבות כך העבירו את כל המשפחות שהאוהל שלהם נהרס ללון בבית ספר "פיקא", זה נחרט היטב בזיכרוני.

על אף הקשיים חשבתי שזהו חלום שהתגשם. אני במולדתי – ארץ ישראל.

הזוית האישית

סבא אלישע: נהניתי מאוד לספר לנויה ולדבר איתה על הילדות שלי והעבר שלי, זה הציף בי זיכרונות ילדות. תכנית זו נתנה לי את האופציה לבלות זמן איכות עם נכדתי.

הנכדה נויה: היה לי כיף מאוד לשמוע את הסיפורים של סבי, הם היו מעניינים מאוד ונהניתי להקשיב לסיפורים שלו. אני שמחה שיצא לי לשבת ולדבר אתו ולשמוע על העבר שלו.