מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה זהר לבית בן שושן. נולדתי ברבאט, בירת מרוקו בתאריך 15/10/1948 בשם אליאן. עם עלייתנו לארץ באוגוסט 1962, בהיותי בת14 עוברת שמי לאילנה. הוריי, דוד ופני לבית בן שעיה, הביאו לעולם ארבעה ילדים. מרסל אחי הבכור, סילבי, אני ויוסי אחי הצעיר.

לאבי, דוד בן שושן, יליד העיר פאס היה אח וארבע אחיות. סבתי שמחה לבית דנאן, עבדה אצל מלך מרוקו בתור מרפאה באמצעות תרופות סבתא ומינקת. סבי יוסף עבד בארמון המלך כחייט. כשהמלך החליט להעביר את ארמון הקבע שלו לרבאט, עברה גם משפחת אבי לרבאט ושם סבתי שמחה המשיכה לעבוד בארמון.

חפצים שסבתי, שמחה, קיבלה במתנה מארמון המלך – סט להגשת תה

היא הניקה את המלך חסן השני וכששמעון פרס ביקר במרוקו, המלך דאג לספר לו שהייתה לו מינקת בשם שמחה. סבתי קיבלה במתנה מהארמון סט להגשת תה אשר שמור ברשותי עד היום.

הכתבה שפורסמה בעיתון "מעריב" על שמחה, סבתי

אמי, פני בן שושן, התייתמה מהוריה (שניהם באותה שנה) בערך בגיל חמש. היו לה שתי אחיות, אח אחד ותאומים שנולדו זמן קצר לפני מות אמה, אבל התאומים לא שרדו. שלום בן שעיה, אח של סבי (אבא של אמי), נישא לאחות סבתי (אימא של אמי) אביגיל בניטח, כדי לגדל את ארבעת היתומים ולהם עצמם לא נולדו ילדים משלהם. מספרים שמתחת לחופה דודי שלום הרים עיניו לשמים ואמר: "אלוהים אם אתה אוהב את היתומים הללו אל תיתן לי ילדים משלי!!"

הוריה המאמצים של אמי שלום ואביגיל בן שעיה

דודי ודודתי נהגו לאסוף לביתם יתומים אחרים, עד שמישהו מהמשפחה אמר להם לתלות שלט על דלת ביתם ולכתוב "בית היתומים מלא". דודי שלום ודודתי אביגיל היו אנשים מדהימים והיו לנו לסבא וסבתא אוהבים ומפנקים לכל דבר.

ברבאט אבי הכיר את אמי והם נישאו בשנת 1942 וחיו חיים טובים במשך קרוב ל-50 שנה עד שאמי נפטרה באופן פתאומי בגיל 70. אבי שהיה מבוגר ממנה ב – 11 שנים נפטר חמש שנים אחריה, בגיל 86.

אחי הבכור מרסל (מרדכי) חי בארה"ב משנת 1966, נשוי לרות לבית פרידמן ולהם שני בנים ושני נכדים. אחותי סילבי, (שמחה), חיה בפתח תקווה, נשואה לשלום פרץ ולהם שלשה בנים ושמונה נכדים. אחי יוסי חי ברעננה, נשוי לאורנה לבית גוזני ולהם בן ובת ושבעה נכדים.

ילדותי במרוקו הייתה נעימה מאד. מגיל חמש ועד שעזבנו לישראל למדתי בבתי ספר צרפתיים. הייתי תלמידה טובה וילדה ממושמעת. בילינו הרבה בחוף הים, היו לי הרבה חברות ושיחקנו בעיקר ברחוב ובחצרות הבתים. היינו משפחה מאד ציונית ומאז שאני זוכרת את עצמי חלמנו על ארץ ישראל.

אני ואחותי בכניסה לביתנו – 1954

העלייה לישראל

סוף סוף באוגוסט 1962 התגשם החלום ויצאנו למסע של שלשה שבועות. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו ממרוקו, כך שההתרגשות שלי הייתה בשיאה. חנינו שבועיים במחנה עולים בגיברלטר, משם טסנו למרסיי לעוד מספר ימים שלאחריהם עלינו על האונייה "פלמיניה", בדרך לארץ. באונייה היו איתנו קבוצה של צעירים ישראלים, שרקדו כל ערב ריקודי עם על הסיפון מה שמאד הלהיב אותנו.

במחנה עולים בגיברלטר בדרך לישראל נרגשים ליד דגל ישראל

בבוקר הגעתנו לארץ, אמי העירה אותנו בהתרגשות ועלינו עם כל העולים לסיפון כדי לראות את נוף הכרמל בתפארתו. כולנו עמדנו נפעמים ושרנו את התקווה. מחיפה העבירו אותנו לפתח תקווה לדירת שיכון קטנה. אמנם הדירה הייתה צפופה עבור משפחה בת שש נפשות, אבל כמובן עדיפה על צריף.

למעט אבי שידע עברית (אבא של השחקן זאב רווח היה המורה שלו), הקליטה לא הייתה קלה עבורנו, במיוחד בשל קשיי השפה. כמובן שבתחילה לא היו לי חיי חברה, אבל לאחר כשנה כבר דיברתי עברית שוטפת, הכרתי חברות חדשות והרגשתי שאני מתחילה להתאקלם. בארץ למדתי כשנתיים במוסד של עלית הנוער בשם כפר בתיה ברעננה, בתנאי פנימייה. הלימודים היו לי קשים, אך מבחינה חברתית היה לי מאד טוב. היות והמוסד היה דתי ולמרות שהבית שלי היה מסורתי, לא הצלחתי להסתגל לכל הקשור לתפילות וכו', החלטתי, למורת רוחם של הורי, לעזוב את הפנימיה.

התחלתי ללמוד פקידות ובגיל 16 התקבלתי לעבוד במחלקה לביטוח ימי של סוביט, חברת בת של "הסנה" החברה לביטוח המיתולוגית. בזכות האנגלית והצרפתית שלמדתי עוד במרוקו, הצלחתי מאד בעבודה, שכן ביטוח ימי מתנהל רק בשפה האנגלית. בהמשך יצאתי ללימודי ביטוח במכון לביטוח. בנוסף העשרתי את עצמי בתחומי ענין מגוונים אחרים.

בחברת "סוביט" הכרתי את אבי זהר (יליד בולגריה) ובשנת 1970 נישאנו. נולדו לנו שלשה ילדים. ארז יליד 1971, נשוי לשגית לבית צרפתי ולהם ארבעה ילדים. מילי, רומי והתאומים כרמל ואופק. קרן ילידת שנת 1975 בזוגיות ולה שלש בנות. שלי, ליבי ואלמה. רון ילידת 1980 , נשואה לאדו ולהם בת אחת גאיה.

המשכתי לעבוד בסוביט עד לידתו של ארז. בהמשך עבדתי ב"פניקס חברה לביטוח" ומשנת 1975, כשבעלי פתח סוכנות לביטוח בשם "ישלב“ עבדתי לצידו למעלה מ – 30 שנה. אבי ממשיך עד היום לעבוד יחד עם ארז שהשתלב בסוכנות בצורה מדהימה.

אנחנו נשואים באושר ואהבה ונהנים מהמון תחומי ענין משותפים. תרבות היא חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו: סרטי קולנוע, אופרה, תאטרון, מופעי מוסיקה מכל הסוגים, הרצאות וכו' בנוסף אנו נהנים ממסעדות טובות וכמובן המון טיולים בעולם כשלעתים המשפחה המורחבת מצטרפת אלינו.

במשך כל השנים אני מרבה לעסוק בספורט (בעיקר שחייה) ומשחקת ברידג' שאני מאד אוהבת. מזה 19 שנים, אני מתנדבת במעון "לבצלר" בהרצליה. זהו מעון לאנשים עם צרכים מיוחדים. אני מלווה שני חניכים אחת לשבוע. בתחילה הייתי לוקחת אותם לבית קפה או לביתי ומאז שהתבגרו וההליכה קשה עליהם אני מגיעה לביקור במעון, מביאה להם כיבוד שהם אוהבים וכל מיני עבודות יד המתאימות לקישורים שלהם.

אני מלמדת את ילדי ונכדי לחשוב חיובי ולמצוא את הטוב גם במצבים קשים, האמונה שהכל קורה לטובה מנחה אותי.

לקריאת סיפורה המלא של אילנה זוהר

הזוית האישית

סבתא אילנה זוהר: אני מאחלת לכל משפחתי האהובה בריאות, אושר ונחת.

אוהבת את כולכם, אימא וסבתא אילנה