מאגר סיפורי מורשת

אני חיים בלסר. נולדתי במזרח אירופה בשנת 1947, בפולין, אחרי המלחמה.

בזמן שחייתי במזרח פולין, האזור היה תחת שלטון גרמני. אני למדתי בפולין בבית ספר יהודי בעיירה בת כאלף יהודים. זה היה נראה לי מעט, אז שאלתי את אבי, למה הוא בחר דווקא את המקום הזה. הוא ענה: "המקום הזה יחסית בטוח ליהודים, מאשר מקומות אחרים."

זו הייתה עיירה קטנה בפולין, עם שישים אלף תושבים. בבית באותה העת גרנו אני, האחים שלי, ההורים שלי, סבא שלי, ולתקופה זמנית גם דודי. ויכולנו להכיל את כולם, כי הבית היה בית גדול. ובנוסף לזה  המיקום של הבית היה טוב. עד השלב בו עברתי דירה, וכך גם בית ספר. בבית הספר שבו למדתי כעת הייתי היהודי היחידי בכיתה. כל השאר היו נוצרים.

ביקור בביתי במהלך טיול שורשים

בבית הספר היה לי מאוד קשה. מתי שהגיע הכומר, אני לא הכרתי את זה – אני הגעתי מבית יהודי, אבא היה יוצא לובלין, איש תורה ואדם חכם. הסבא היה עם זקן וכיפה, והיחיד שנשאר בשואה ממשפחתו. כולם קמו לכבוד הכומר, ואני המשכתי לשבת. ניגש אליי הכומר ואמר: "כשכולם קמים, גם אתה תקום!" אמרתי: "אבל אני יהודי". אך בדיעבד, טעיתי. אני הייתי צעיר, הייתי צריך לתת כבוד, אם זה לכומר או לכל אדם אחר. הוא זרק אותי מאחוריי הדלת, ובמשך שעתיים הייתי בחוץ. לאחר מכן הוא אמר לי: שבוע הבא אני בא לשיעור, ואתה מתנהג כמו שכולם מתנהגים. ואת השיחה הזאת, לא אשכח לעולם.

דירתי כיום, עם שכן שגר שם ליד

לאחר כמה שבועות בבית הספר, הכריחו אותי ללכת לכנסייה. התפללתי, אך הפעם סיפרתי להוריי. הוריי שמעו את זה, ואז אבי החליט: "אתה לא הולך יותר לבית הספר." ובגלל סיבה זאת ועוד סיבות רבות, אבי ניסה לעלות לארץ, אך לא נתנו לו. הוא ניהל מפעל עם אלפי עובדים, הוא היה קומוניסט, הוא היה צועד בחגים עם דגל פולני ועוד. לכן נאלצנו באחד הימים לברוח מפולין. יצאנו מהבית בלילה, עם מזוודה קטנה שהכילה אוכל, מים והבגדים שעלינו. עלינו על רכבת, ונסענו לוורשה. בוורשה היו יהודים שקיבלו אותנו ועזרו לנו לעבור לאיטליה. באיטליה מצאנו את ארגון הג'וינט, (ארגון של יהודים אמריקאים, שעזרו ליהודים להגיע ליעדם).

אבא שלי ידע עברית תנ"כית כי הוא היה בישיבה בלובלין, אז הוא ענה: אני רוצה רק ארץ "ישרואל" (המילה ישראל ביידיש). הוא אמר את זה ככה מכיוון שבישיבה דיברו רק יידיש, אז זה מה שיצא לו. עלינו על אוניית מעפילים שנקראה "ארצה", והגענו לארץ במלחמת סיני. הכל היה בטלטלה, זו הייתה תקופת הצנע, אז את כל מה שהיינו צריכים קנינו עם תלושים. אפילו לממתקים או מותרות לא היה לנו כסף. אך בכל זאת, ברגע שאבא שלי ירד מהאונייה, הוא נישק את האדמה מתחתיו.

כאשר שאלו אותו לאן פניו, הוא ענה: "תל אביב". נתנו לו כרטיס עם המספר 8, ואמרו לו שזה תל אביב. רק בדיעבד הבנו שהגענו לפרדס חנה. הגענו לשיכון, קיבלנו בית קרקע, ואימא אלקה הביאה מפולין גיגית. הגשם בחורף היה חודר מהתקרה ונאסף בגיגית. בפרדס חנה לא היה בית ספר, אז נסענו באוטובוס "הכתום" למושבה שבה כן היה בית ספר. בבית הספר שאני הייתי הולך אליו, היו רק שתי שכבות: שכבת הוותיקים (צברים), ושכבת הצעירים (עולי פולין). בבית הספר ישבנו שתי קבוצות. המורה חנה הייתה מדברת עם הקבוצה הראשונה בעברית, ועם הקבוצה שלי בפולנית. היחס אל הקבוצה שלי היה יחס של "על הדרך", "לא שייכים למדינת ישראל". בגלל זה ובגלל עוד הרבה סיבות, אמי, שחוץ ממנה ואחותה הבכורה כולם במשפחה נפטרו בשואה, העבירה אותנו מהשיכון שכולו היה עולים חדשים, לבני ברק. גרנו שם בבית של חדר וחצי, משפחה של חמש נפשות. אפילו השירותים היו מחוץ לבית. בתור דתיים, התחלנו אני ואחי לקבל חינוך תורני, חינוך ללא שיעורי ליבה, רק תורה. לכן גדלתי בחצר הרב, זו הייתה ישיבה שהייתה בין הכי קיצוניות ביהדות, ישיבת נדבורנה.

לאחר כמה שנים אחרי בר המצווה עברתי לקריית אונו. ולמרות שעברנו כבר לקריית אונו, עדיין הנחתי בבוקר תפילין, הלכתי עם כיפה על הראש, אך שהגעתי לבית ספר הייתי שם את הכיפה בכיס. עשיתי את זה למעשה כי התחלתי לחזור בשאלה, אבל עדיין אלה היו מנהגים שלקח לי זמן להיפרד מהם. לאט לאט התחלתי ללמוד עברית, חשבון, גיאומטריה, אנגלית – שהייתה לי די קלה כי ידעתי לטינית מפולין, והאותיות הן אותן אותיות. מכאן ואילך אני לא זוכר כלום עד שנות העשרים שלי, אז הכרתי את אסתר. לא בצורה רצינית, "אני מכיר אותך ואת מכירה אותי". אך יום אחד נפצעתי ברגל בתאונה והגעתי לבית חולים. שם אחת האחיות הכירה מישהי בשם אסתר, שחשבה שתתאים לי. באותו זמן הייתה לי חברה, אך בכל זאת, ניסיתי להתיידד איתה, ההורים שלה מאוד אהבו אותי, ומפה לשם החלטנו להתחתן. למעשה עד הרגע שבו הוריה של אסתר נפטרו, הייתי כל זמן מטפל בהם והיינו בקשר מאוד טוב.

אסתר ואני ביום חתונתנו

כך אני ואסתר בנינו את המשפחה. בהתחלה נולדה קרן, שהתחתנה עם אריק (אשר רק בדיעבד מאוד גילו שנולדו בכלל באותו בניין), להם נולדו שלושה ילדים, הבכור מבניהם כותב את מאמר זה. לחיים ואסתר נולדו לאחר מכן גם נתי, ואז ליאור, שני בנים ובת, שקיבלו חינוך של אהבת הארץ, ולא לשאול מה המדינה נותנת אלא מה אנחנו תורמים למדינה. שלושת ילדיי שירתו ביחידות קרביות, ובזה אני גאה.

מימין: אני ובני נתי, ששירת בחיל הים, משמאל: אני ובתי קרן

טיול שורשים בפולין

אני אף פעם  לא רציתי לטוס לפולין. לא היה לי טוב בפולין, גם כילד, גם כתלמיד, וגם בסביבה. התחושה הייתה תחושה עצובה מאוד. אני אפילו לא זוכר יום אחד טוב בפולין. כאשר הגעתי לגמלאות, הבן שלי התחיל ללחוץ עליי לטוס ביחד איתו לטיול שורשים לפולין. הסכמתי. כשהגעתי, פתאום ראיתי מדינה אחרת. למרות כל האנטישמיות שעדיין קיימת, הכל תוסס. המדינה השתנתה. וכאשר חזרתי, בייתי מרוצה מבני שדחק בי לטוס לשם.

ביקור בקבר סבי, אביגדור ז"ל

לסיום, אסיים במשפט שמלווה אותי במהלך חיי: בכל דבר רע, אפשר למצוא את הטוב.

הזוית האישית

עומר: סבא ואני מאוד נהנו ולמדנו המון אחד על השני. התהליך מאוד גיבש אותנו בקורונה וגרם לי להיפגש איתו הרבה יותר.