מאגר סיפורי מורשת

הורי שלמה ולורה קסורלה ז"ל שנולדו בסלוניקי שביוון הינם ניצולי שואה היו כ- 5 שנים במחנות השמדה: אושוויץ, בירקנאוו, ברגן בלזן. לאורך המלחמה כולה אמי הצליחה להינצל בכל פעם בגלל מראה הגוף העגול והשמנמן (חשבו שהיא בריאה לעבודה קשה), אבי הצליח לברוח ולהסתתר ביערות והפך לפרטיזן. לאחר המלחמה חזרו לארץ מולדתם יוון לבדוק באם יש ניצולים וכשנודע להם שכולם נספו התחתנו ועלו לארץ ישראל בשנת 1946. בתחילה העבירו אותם לבית עולים בתל אביב לתקופה של חודשיים ולאחר מכן הועברו לשכונת התקווה לשכונה בה גרו יוצאי סלוניקי מיוון, לדירה בת חדר אחד עם מטבח קטן ושירותים משותפים לכל השכנים מחוץ לדירה. אסלה לא הייתה, אלא מה שנקרא בעבר "בול קליעה". מקלחת ואמבטיה לא היו אלא גיגית עליו ישבנו והתקלחו.

 

בדירה זו חיינו הורי, אני ושני אחי. אחי הגדול אברהם, ואחותי הקטנה ז'נה. החדר הזה כלל ארון אחד אשר שימש את כולנו ושתי מיטות סוכנות אחד להורי והשנייה לנו יחד. במטבח הייתה פתיליה ומדף קטן בו הנחו מספר צלחות וכוסות. מקרר לא היה. החיים לא היו קלים כלכלית אבל היו מאושרים לילדים ולמשפחות. הייתה אחדות, אהבה, חלוקה בנטל, בעזרה הדדית של כל המשפחות אשר כולם היו ניצולי שואה. כגון בישולים ואפיית עוגות {ספוג} על גבי הפתילייה שמירה על ילדים ועוד.

כל יום במהלך השבוע בישלו כיוון ולא היה מקרר על מנת לשמור על טריות האוכל. היה יום כביסה בשבוע על גבי גיגית מפח. ביום זה אכלו לחם מרגרינה ומעל מלח. ביום שישי היו הכנות לשבת. ניקוי החדר, קניות בשוק בישול והכנת בוריקיטס לשבת. לכל משפחה היה עיצוב שונה לבורקיטס שלה (עיגול/משולש וכדומה), כדי לזהות את המאפים שהכינה. את הבורקיטס היו מניחים על גבי תבניות גדולות ולוקחים אותם למאפייה שכונתית שבה היו אופים יחד עם כולם.

הבתים היו רובם בני קומה אחת צמודים אחד לשני. במרכז הבתים הייתה רחבה קטנה בה השתוללנו, שיחקנו משחקים: גולות, חמש אבנים, קלס, מחבואים, גוגואים…הכנו הצגות והצגנו אותם בפני המבוגרים שישבו גם הם כל ערב ברחבה לשיחת חולין שברקע תמיד היה אפשר לשמוע שירים ומזמורים בשפה הלדינו. לשכנים לא קראנו בשמות פרטיים אלה דוד ודודה. כי כך הרגשנו אחד לשני וגם בגלל שכולם חזרו ללא משפחות מהמלחמה. בתקופה זו אבא עבד כסנדלר ואימא הייתה עקרת בית.

כעבור כ-5 שנים ההורים החליטו לעבור דירה בתל-אביב לרחוב החלוצים. דירה בת חדר אחד על הגג שהיה בעבר חדר כביסה, בקומה רביעית ללא מעלית. אבא הוסיף חדר נוסף ומטבח קטן. בחדר הקטן יישנו שלושת האחים ובסלון ההורים. גם פה השירותים היו משותפים לשכנים. לימים אבא הוסיף שירותים ומקלחת ביחד. ההורים שילמו בעבור הדירה בדמי מפתח. באותה תקופה  כאשר מצבינו הורע אבא התקבל לעבוד בנמל תל אביב כסוואר ואימא עבדה מידי פעם בבתים פרטיים במשק בית (מנקה). אימא המשיכה לבשל על פתיליה אך באותה תקופה קנינו מקרר. כל יום וחצי אני ואחי היינו הולכים לבית חרושת לקרח עם סל פלסטיק מחורר לקנות קרח למקרר.

השימוש בפתיליה היה בנפט. מוכר הנפט הסתובב כל יום עם רכב קטן ברחובות, היה מצלצל בפעמון להודיע כי הגיע והדיירים היו באים עם דליים למלא נפט. בית הספר " ביאליק" שלמדתי בו היה במרחק הליכה של כ-3/4 שעה מהבית. בו למדתי מכתה א' ועד ח'. בכל יום בשעה 12.00 אוכלים בחדר האוכל ארוחת צהרים. בכתה ד' התחלתי ללכת עם חברים לצופים פעם בשבוע בימי שישי בערב. קן הצופים היה בשוק הכרמל, מרחק של שעה וחצי הליכה. אני זוכרת היטב את התקופה כשהייתי בת 12 את משפט אייכמן. נתבקשנו ילדי הניצולים לכתוב עבודה. בזכות עבודה זאת הורינו בפעם הראשונה ספרו מעט מאוד על אשר עברו בשואה, רוב העבודה הייתה מבוססת על ספרים שקראתי כי לא היה שיתוף פעולה מהם.

בחופשים מידי שנה הייתי ישנה בירושלים אצל דוד של אבא שעלה מיוגוסלביה, דודי ניצל כשהסתתר אצל משפחה נוצרית שהצילה אותו מידי הגרמנים ולימים התחתן עם בת המשפחה שהתגיירה והפכה לאשתו. אני זוכרת גם ימים רבים שהיינו מבקרים בבריכת גורדון בת"א עם כל המשפחות החברים מצוידים באוכל לכל היום.

את החגים חגגנו יחד עם כל המשפחות בכל פעם מתארחים אצל אחד וכולם היו עוזרים בהכנות. לדוגמא, בחג הפסח מאמא שלי שהייתה בשלנית מצוינת היו מבקשים להכין פול עם כבש ודגים ברוטב עגבניות. היינו צופים בימי העצמאות במצעדים צבאים שעברו ברחוב הסמוך לביתנו. בשעה מוקדמת היינו יוצאים לרחוב העלייה עם כסאות ושומרים מקום לכל החברה לראות את המצעד. לאחר מכן היו באים לאכול בביתנו את הבורקסים והמלבי שאימא הכינה.

בשבועות היו הכנות למאכלי גבינה כמו: טומט קון קזו, בורקסים עם גבינות, מלבי ועוד בתקופת נערותי אחי ואני התיידדנו עם ילדי השכונה. הקמנו מועדון בדיזינגוף בו הינו נפגשים מידי שבוע בשישי בערב. רוקדים, שרים ויוצאים לטיולים. למועדון קראנו "צבר" {צעיר, בריא, רענן} ועד היום אנו חברים מעל חמישים שנה.  בשנת 1968 סגרו את נמל תל אביב ויפו והחליטו להעביר את עובדיהם לנמל אשדוד. בשל כך עברנו לגור באשדוד בדירה שהורי רכשו בת 3 חדרים.

כשהגעתי לגיל גיוס במבדקים הראשוניים שלחו אותי למבחנים שונים אשר כללו בידוק ביטחוני ומשם התקבלתי לחיל האוויר ושירתתי כפקידת מבצעים. בתחילה בבסיס סטלה מאריס בחיפה לקורס בן 3 חודשים ולאחר מכן הוצבתי בבסיס בחצור מיד עם תחילת פרוץ מלחמת ששת. השירות כלל עבודה של 24 שעות סביב השעון, אני זוכרת את המראה והקול של מהמטוסים שהמריאו ונחתו ללא הרף. החרדות מהמצב הביטחוני ומהדאגה לכל טייס שיצא לקרב היו קשים והתפילות נשאו שיחזרו בשלום ללא פגע.

לאחר כחצי שנה הועברתי לבסיס בקריה בתל אביב (בבור– המקום שמתנהלים בו רוב הסודות הצבאיים). העבודה הייתה במשמרות כולל לילות, חיילות כמוני שגרו רחוק קיבלו מגורים בבית החייל בתל אביב. קשר טלפוני עם ההורים לא היה היות ובתקופה הזאת לא היה להם קו בביתם, לכן דיברנו רק כשהייתי חוזרת בסופי השבוע לסירוגין הביתה. השירות היה מהנה ומאתגר מאוד, למרות שבשלב מסוים לקראת סוף השירות ביקשו שאחתום קבע לתקופה מסוימת אך סירבתי לאור שעות העבודה הרבות והלילות.

 

לאחר השירות הצבאי עברתי לגור עם הורי באשדוד. באותה התקופה אשדוד הייתה עיר קטנה ובה שני רחובות ראשיים ומרכזיים. שקלטה עולים רבים מכל רחבי העולם: עולים ממרוקו שדיברו בשפה הצרפתית, עולים מרומניה דיברו ברומנית, הודים, אנגלים וכו'… מעט מאוד אפשר היה לשמוע את השפה העברית ברקע. לאחי הגדול ממני ולי היה קשה לחיות בתקופה הזאת באשדוד כך שהמשכנו להיפגש עם החברים שלנו מ"חבורת צבר" ובכל שישי היינו נוסעים לתל אביב ומבלים שם את הסוף שבוע.

בעקבות זאת הורי גם החליטו לחזור לגור בתל אביב בדירה בה גרו קודם מה שזה אומר לוותר על התנאים הנוחים ולחזור לבשל על פרימוס, עם מקרר ללא קרח…. במשך כשנה אבי המשיך לנסוע כל יום לעבוד בנמל אשדוד באוטובוס. יצא מוקדם לפנות בוקר והיה חוזר בשעות המאוחרות של הערב. לאור הקושי הרב החלטנו לחזור שוב לאשדוד.

 

במשך הזמן אחי אברהם הכיר בחור מאשדוד בשם חיים ועם הזמן הפכו להיות החברים הכי טובים. חיים הפך להיות בן בית בביתנו כך שגם אני הכרתי אותו היטב. בכל שנת תקופת החיזור חיים היה אומר שמה שמשך אותו בנוסף היה החום והאהבה שקיבל מהורי.

 

במהלך הזמן יצאתי ללמוד באוניברסיטת באר שבע פסיכולוגיה חברתית כאשר חיים בן זוגי והורי גיבו אותי בגידול הילדים.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפור חיים גויס למלחמה, לא ראינו אותו תקופה ארוכה. בעת לידתה של ביתי ליאורה חיים היה עדיין מגויס לצבא ולא היה נוכח בלידתה. 

בשנת 1976 התחלתי לעבוד כסגנית סניף של מרפאת שיניים "הלה" לאחר שנה הועלתי בדרגה וניהלתי את הסניף בה עבדתי במשך 10 שנים.

שנת 1978 הייתה שנה קשה מאוד בחיי, בזמן שהייתי בחודש השמיני להריון עם בני שלמה, ביתי ליאורה אושפזה זמן ארוך בבית חולים ואבי נפטר בתאונת עבודה בנמל אשדוד.

במהלך הזמן ילדי בגרו וגדלו, עברתי לעבוד במרפאת השיניים בקופ"ח מאוחדת, עברנו לבית גדול יותר ומרווח ברחוב אברהם עופר באשדוד, ועם הזמן עברנו לבית צמוד קרקע גדול יותר ברחוב המלכים בו אנו גרים עד היום. במשך עשרת השנים האחרונות אני מנהלת סניף של רפואה משלימה וכאב בקופ"ח מאוחדת.

 משפחה לתפארת

לאורך כל חיי עברתי תקופות לא קלות אך בעזרת משפחתי ובן זוגי, נחישות והתמדה הצלחתנו להתגבר על מכשולים רבים ואף לגדל משפחה לתפארת 3 ילדים נהדרים ו-8 נכדים מושלמים מגיל 16 ועד גיל שנתיים.

תשע"ו