מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה בתאריך 30.08.1952 בבית חולים אלישע .גדלתי , בשכונת הדר, ברחוב בן יהודה 31. לאחר מכן בגיל 16, עברתי לשכונת נווה שאנן, לרחוב הגליל 120, בו גרתי עד יום נישואי. 

למדתי בבי"ס ליאו בק – יסודי ותיכון במגמה ריאלית. לדרגת סא”ל עד לשחרורי משרות המילואים קרוב לגיל 60. למדתי באוניבסיטת חיפה-בחוג לסטטיסטיקה (חד חוגי) בין השנים 1974- 1977.

אירוע מכונן מלחמת יום כיפור

מלחמת יום כיפור. אוקטובר 1973.ביום שבת בצהריים ,החלה המלחמה ,ירדנו לצאלים להצטיידות. במחנה צאלים, החלו להתקבץ אנשי מיל. ביום שני בבוקר, נסענו ברכב פרטי לכיוון סיני (שם פרצו המצרים את התעלה) לבסיס רומני ( לפני בסיס בלוזה). ליד רומני, היה טנק שוט (צנטוריון) בצד הדרך ,כאשר היה חסר איש צוות. לבשתי סרבל והצטוותתי לטנק, שהגיע על זחלים מבסיס צאלים.

הצטרפתי לשיירת טנקים בנסיעה לכיוון בלוזה. הגענו בערב ומכיוון וכולם היו עייפים עקב יומיים ללא שינה, ניגשתי לבור הפיקוד ועדכנתי את המפקדים על שיירת הטנקים, המוכנים לתפקוד.

באותו לילה נשלחנו, לכיוון התעלה .בדרך היו נצנצים לסימון הדרך, האוויר היה מלא אבק ,ואז קלטתי שלא פניתי לכיוון הנכון. תוך הפניית הטנק פגע בי טנק ,נפגע הזר מניע הימני ולמעשה נפגעה יכולת ההתקדמות עם שאר כוחותינו. עם שחר, גילינו ,שלמעשה אנחנו בודדים, רשתות הקשר היו עמוסות לעייפה ובאיזו שהיא הזדמנות הצלחתי לקרוא לעזרה. רק שלא ידעתי להצביע על מיקום מדויק, מה גם שלא הייתה לי מפה. נתבקשתי להמתין לחילוץ. נאלצנו לאכול קרקרים ישנים שהיו בקופסת חירום בטנק.

סיטואציה סוריאליסטית, שמים כחולים, חולות צהובים, שקט וטנק חמוש ­ תקוע , ללא יכולת תזוזה, לפתע ראינו טיל מתקרב לכיווננו. רצנו לטנק תוך סגירת מדפים, למזלנו הטנק לא נפגע, לימים הבנתי, שהתוודענו לראשונה לטילי הסאגר.

למחרת הגיע זחל"ם חימוש וחילץ את אנשי הצוות, תוך כדי נסיעה מזרחה, זיהינו טיל סאגר שועט לכיווננו, אחד החיילים קפץ מהזחל"ם ונהרג מהטיל. בדיעבד 2 מקרים שיורים עלי ואני ניצל כאילו מישהו שומר עלי. היו מקרים נוספים כגון , שמטוס מצרי צלל על שיירת הטנקים שלנו תוך כדי ירי ולא פגע – ניתן היה לראות בבירור, עקבות הכדורים בחול שליד הטנק. הצטוותתי לטנק אחר, המט"ק, עבר לעמדת הטען ואני תפסתי את עמדת המפקד ועם הצוות הזה נלחמתי עד תום המלחמה.

במהלך המלחמה נעשיתי מפקד יחידות על האנשים שבהם בדיעבד ,הסתבר לי ,שעברתי מיחידה ליחידה, באותו זמן ,מה שגרם לכל הצוות להיות מוגדר- נעדרים. בתום המלחמה, נסעתי לשדה התעופה פאיד כדי לטוס לחופשה אחרי תקופה ארוכה בה לא הייתי בבית, ללא שום סיבה הגיונית במקום ללכת לכיוון המנחת , סטיתי ימינה ולפתע, הולך מולי קצין. מבטינו הצטלבו ,ולמרות הזקנים היכרנו. הוא ביקש ממני לא לזוז ממקומי וקרא לקצין השלישות החטיבתי להגיע. המפגש היה מאד מרגש ולו בשל העובדה שאני ושאר אנשי הצוות היו בחזקת נעדרים.

אירוע נוסף שהשאיר חותמו היה ליל חציית התעלה. תחושות של פחד היו כל הזמן, בעוצמה כזו או אחרת, אך כאשר עלינו על גשר הדוברות, הפחד היה אימתני כמעט משתק, אך לא הרשתי לעצמי להראות או לדבר על כך עם שאר אנשי הצוות. אני זוכר שממש עמדתי ורעדתי בעמדת המפקד בתקווה שלא יירו עלינו תוך כדי המעבר על התעלה. המעבר היה קצר במונחים רציונליים, שם המעבר נראה נצחי. 

המשך הלחימה על אדמת מצריים, הייתה בעיקר חסימת צירי הכוחות המצריים הנסוגים וירי ,מטווחים בינוניים. למעשה מה שאפיין את סיום הלחימה ,היו 2 הפסקות אש, כאשר בשתיהן למרות הפקודות להפסקת הירי, המצרים המשיכו ויצרו מסך ירי כלפי השמים. בכל יום עצמאות. בזמן מופע הזיקוקים, באיזשהו מקום, זה מחזיר אותי באחת לאותה סיטואציה. לקראת הפסקת האש השנייה נפצעתי מפגז שפגע ביו הטנק שלי לטנק שלפני, בזרוע. לא ניתן היה לחובש להגיע אלי אלא לקראת בוקר (עקב הימצאות אנשי קומנדו מצריים ביננו). טופלתי בטנק ולאחר מכן במרפאה שהוקמה בשטח. את המלחמה, סיימתי בנמל עדבייה, בצמוד לעיר סואץ.

לימים, נסענו במסגרת טיול בעקבות גדוד 106 [מרץ 1999] וכשעמדתי בצד השני של התעלה חשתי סגירת מעגל. ראיתי כיצד ראו המצרים אותנו ,זמן אבטחת המוצב ,מול מעבר הפירדן.

ארוע מכונן – הקמת תא משפחת הראל

באוקטובר 1975 התחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה. חבר ללימודים, עימו הייתי בקשר, בזמן לימודי בתיכון, שאל אם ברצוני להכיר מישהי הלומדת עם חברתו (לימים רעייתו), בבית ספר לאחיות – בית חולים רוטשילד. עניתי בחיוב וכך הכרתי את חנה לבית לנגפוס ואשר לימים הפכה להיות רעייתי מזה 39 שנה.

התחתנו בחיפה באולמי רון בקרית אלעזר בתאריך 03/02/1976. גרנו בקרית חיים המערבית בשדרות דגניה, ממש מול חמותי, שם נולדה בתנו הבכורה אורנה, על שם אביה של חנה-אהרון, בתאריך07/07/77 . הדירה הייתה קטנה כ – 50 מ"ר וככל שנקף הזמן, חשנו צורך לעבור לדירה גדולה יותר. בשנת 1978 עברנו לוורבורג 35, שם נולדה ליאת, בתנו השנייה, בתאריך 15/08/80. משם בשנת 82 עברנו לקדיש לוז 64. שם נולד בננו השלישי איתי בתאריך 07/08/86. בקדיש לוז גרנו עד שעברנו, בשנת 88 לסמטת הקרב 8א בו אנו גרים עד עתה.

החל משנת 2000 החל התא המשפחתי לגדול עם חתונת אורנה עם בח"ל אבי לבית סגל. צאצאי בית סגל: מאיה 11/04/2004, שי 07/08/2008, ארז 30/04/2013. למעשה עם הולדת מאיה הפכנו ,חנה ואני לסטטוס של סבא וסבתא. ליאת ואיתי לדודים. כמו כן, את רינה ומישו לבית סגל לסטטוס של ,סבא וסבתא .יאיר הפך לדוד. בשנת 2007 התחתנה ליאת עם בח"ל לירן לבית גרשון. צאצאי בית גרשון: עומר 22/08/2010 , אלעד 29/07/2014. בערבי שבת ובחגים נהוג, שכולם נפגשים אצלנו לארוחה שבת ולארוחת חג, כך שהגיבוש המשפחתי החשוב לנו נשמר.

החל משנת 1979 עוסק בהוראת נהיגה, בהתחלה, במשרה חלקית ומשננת 1987 באופן מלא.

רעייתי, חנה עוסקת בהנה"ח, משנת 1982 במפעל חבמ"ל, במפרץ חיפה. אורנה הבת הבכורה, בעלת תואר שני בהיסטוריה, עוסקת בהוראה בתיכון רוגוזין בקרית אתא. ליאת, האמצעית, עובדת סוציאלית, בלשכת הרווחה, ,בעירית קריית אתא. איתי, הצעיר בילדים, מסיים השנה את הטכניון בפקולטה להנדסה אזרחית.