מאגר סיפורי מורשת

שמי סופיה– פאניה קאטס. נולדתי בקישינב בירת מולדובה בתאריך 15.03.1954 .

ברית-המועצות עד שנת 1971 הייתה מדינה סגורה, אנשים לא טיילו בחו"ל מלבד אנשי המפלגה הקומוניסטית למטרות פוליטיות. כאשר נפתחו הגבולות של ברית המועצות ניתן היה להגיש בקשת עזיבה למטרת איחוד משפחות, ואכן קיבלנו הזמנה מהמשפחה/הורים ואחותו של בעלי לעלות לארץ ישראל. משפחתו של בעלי עלו לישראל כמה שנים לפני כן, גם כן על ידי הזמנה של המשפחה לאיחוד משפחות. אנחנו לא עלינו איתם כי הייתי באותה תקופה בהריון עם הבת שלי, אימא של רוני המתעדת, והחלטנו להמתין עד הלידה של הבת בשנת 1975.

בשנת 1977 הגשנו בקשה לעלייה לארץ והתחלנו להכין את המסמכים שנדרשו ליציאה מברית המועצות. ידענו שאם לא יאשרו לנו את העלייה אנחנו נישאר בלי רכוש, בלי עבודה ובלי מקום מגורים. בתחילה אכן אמי ובעלי לא קיבלו אישור, עקב עבודתה של אימי ושירותו הצבאי של בעלי, אך למזלנו מכר שלנו הכיר גנרל בדרגה בכירה אשר גסס מסרטן, והוא עזר לנו בצורה בלתי חוקית להעביר את הבקשה שלנו מתיבת ה"אסורים לעליה לארץ" לתיבה של אלו שקיבלו אישור. כך לאחר שלושה וחצי חודשים של המתנה קיבלנו את האישור לצאת.

אחרי שהודענו במקומות העבודה שלי ושל בעלי על עזיבתנו, נערכו נגדנו אסיפות עובדים בהן הנהלת המפעל ערכה לנו משפט באולם הרצאות כדי לגנות ולהשמיץ אותנו בצורה בזויה כבוגדי מדינה. שאלו אותי מדוע אני עוזבת את המדינה שגידלה אותי וקיבלתי בה השכלה. אני הסברתי שאנחנו רוצים לנסוע לישראל כדי שבעלי יוכל להיפגש עם ההורים שלו. אמרתי גם שאנחנו יהודים, ולאדם יכולה להיות מולדת היסטורית בנוסף למולדת שהוא גדל בה. אז קיבלתי מהם עצה לעזוב את בעלי, זאת אומרת להתגרש ממנו ושיסע לבד לישראל. לא הבנתי איך אפשר לעשות דבר כזה? הרי אנחנו נשואים ויש לנו ילדה קטנה, והם אמרו שלא נורא, 'את צעירה ונמצא לך בחור אחר'. אני אמרתי להם שגם אני יהודייה ולא מוכנה להתחתן עם כל אחד, ובעלי חייב להיות גם יהודי ומה יקרה אם גם הוא יום אחד ירצה לנסוע לישראל? האם שוב תבקשו ממני להתגרש ולהתחתן עם בחור אחר? מה תגידו  עלי אחרי מספר פעמים של ניסויים כאלה? האם זאת לא תהיה בגידה יותר קשה כלפי המשפחה שלנו וכלפי הילדה הקטנה? נשאלתי שאלות נוספות רבות כגון: האם אני אוהבת את חברי מבית הספר שלמדו יחד איתי באותה כיתה? עניתי שאת חלקם פחות וחלקם יותר. שאלו האם בעלי יתגייס לצה"ל? עניתי שאני חושבת שכן כי הוא בחור צעיר, וישרת במדינה שהוא חי בה. הם שאלו האם בעלי יהיה מוכן לירות על החברים שלי אם הם יעמדו מעבר לגבול של ישראל. אני נדהמתי והייתי המומה לגמרי מהשאלה. אמרתי להם שבפעם האחרונה שבדקתי לישראל ומולדובה אין גבול משותף, אז אני באמת לא ממליצה לחברים שלי לעמוד בגבול של ארץ ישראל. כולי רעדתי מפחד וזכרתי שאסור להגזים בתשובות מסוג זה, אחרת במקום להגיע לארץ ישראל אפשר להגיע לבית הסוהר. העינוי הזה נמשך כמה שעות ובו אנשים שאלו אותי שאלות ללא הפסקה ובראש ובלב שלי כל הזמן חזרתי על עצות האזהרה של בעלי: לא לבכות, לא להתרגש, לא להתחצף… מספר חברים מהעבודה התנצלו בפני והסבירו שהם היו חייבים להתנהג כפי שהתנהגו ולשאול שאלות, הרי הם נשארים ואני לא, ושהם מקנאים בי על כך שאני עוזבת ואוהבים אותי. אבל היו גם כאלה שהפנו לי גב והפסיקו לדבר איתי. חלק מאותם אנשים שהשתתפו במשפט הגיעו ארצה בשנות ה90 .

הפרידה מבני המשפחה והחברים שנותרו בברית המועצות הייתה קשה: התחושה הייתה שלא ניפגש שוב לעולם, שהם נשארים בצד השני של מסך הברזל. חברים ומשפחה פחדו ללוות אותנו עד תחנת הרכבת מפחד שמישהו ידווח עליהם לרשויות וזה מסוכן, כדי לא להיכנס לרשימה שחורה של החברים (אזרחים בברה"מ) של בוגדי מדינה ולהגיע לבית סוהר. היה קשה מאוד להעביר את המטען שלנו בגבולות כי השלטונות בדקו כל פרט קטן וזרקו כל מה שהם חשבו שאסור להוציא מברה"מ. בין הדברים שזרקו לנו היו תמונות מהילדות ומהחתונה, ובמיוחד אם היה כתוב עליהם משהו בכתב יד. נזרקו גם מכתבים שקיבלתי מבעלי כאשר שירת בצבא ברית המועצות ללא אישור או אפשרות להיפגש במשך שנתיים, אשר היה להם ערך רגשי מאוד וחשוב מאוד עבורי.

בחודש יוני שנת 1977 התחלנו בעלייה שלנו לארץ ישראל עם בתנו התינוקת בת השנה וחצי וההורים שלי. העלייה נמשכה שבועיים והייתה קשה ומייגעת. מהעיר קישינב נסענו ברכבת צפונה עד לעיר צ'ופ, עיר גבול. שם היה המעבר קשה מאוד שמעלה הרבה סלידה בזיכרון שלי. המתח היה רב ועד הרגע האחרון חששנו שמשהו עלול להשתבש. עברנו רצף של בדיקות, בדקו שם כל אחד ואחד ושוב נשאלו המוני שאלות. כאילו רק מחכים שתגמר לך הסבלנות כדי להראות לך איך צריך לכבד שוטרי גבולות.

כאשר בדקו את כל המזוודות הם בכוונה הפכו הכל, בילגנו וזרקו, וגם לקחו לעצמם ככל שחפצו. הם בכוונה משכו את הזמן של הבדיקה ולבסוף כאשר סוף סוף שחררו אותנו זה היה רק כאשר הרכבת התחילה לזוז. אנשים הזהירו אותנו מראש שלא נצליח לסגור את המזוודות ולכן הבאנו שקים לשפוך לתוכם את כל התוכן של המזוודות, אבל גם אותם זרקו לנו, לכן נאלצנו לרוץ תוך כדי שהרכבת זזה ולנסות לקפוץ לרכבת עם המזוודות הפתוחות ועם תינוקת על הידיים. בעלי החזיק מזוודות כמו מגשים פתוחים על הידיים ואני החזקתי את בתי התינוקת, אימא של רוני. ראינו סבלים והתחננו שיעזרו לנו להעמיס מזוודות על העגלות, אבל הם צחקו וענו לנו: "בישראל יעזרו לכם". לפתע, במזל גדול משום מקום, הופיע אח שלי דויד  שעזר לנו להוריד חלק מהדברים מתוך המזוודות ולזרוק אותם כדי שנוכל לסגור את המזוודות.

המשכנו לרוץ ליד הדלתות הפתוחות של הרכבת בניסיון לעלות עליה, בעלי ואבא שלי דחפו פנימה את המזוודות ומשכו פנימה את אימא שלי. אחר כך אבא שלי הושיט ידיים לקחת את בתי התינוקת אבל אני לא הסכמתי לשחרר את האחיזה מהפחד שניפרד, ולכן הצמדתי אותה אלי ולא הסכמתי לשחרר והמשכתי לרוץ כל הזמן ליד הרכבת בניסיון לעלות עליה. כל הזמן פחדתי – 'מה יקרה אם אשחרר אותה והיא תיסע בלעדי ואני לא אספיק לקפוץ?' אז בעלי התחיל לצעוק אלי: "תני לי את הילדה ותקפצי לרכבת!" לא הסכמתי, מרוב לחץ ובהלה לא סמכתי באותו רגע על אף אחד והאינסטינקט שלי היה להישאר צמודה לתינוקת, זה היה יותר חזק ממני, הרגשתי שאנחנו גוף אחד וזהו. לבסוף בעלי הצליח לתפוס את שתינו והקפיץ אותנו יחד אל המדרגות וקפץ אחרינו על המדרגה האחרונה. הוא היה המגן האנושי שלנו וגם הדלת שלנו, כיוון שהרכבת נסעה כבר במהירות גבוהה ולא ניתן היה לעבור ולהיכנס פנימה, כל המעבר היה סתום עם מזוודות. לכן עד שפינו את המעבר היינו בסכנה, שלא נעוף החוצה.

כאשר סוף סוף קיבלנו חדרון ברכבת התעלפתי במקום. לא ידעתי שאז הייתי גם חולה וגם בהריון נוסף. הרכבת לקחה אותנו עד לוינה. בוינה לאורך כל התחנה עמדו חיילים חמושים עם רובים, כומתות ונעליים גבהות בצבע אדום וכלבים. עיניי חשכו שוב. ברמקול הכריזו ברוסית עם מבטא כבד שעל כל האנשים להתחלק לשתי קבוצות: מי שנוסע לאמריקה שיעמדו שמאלה, ומי שנוסע לישראל ימינה. זה הזכיר לנו את הסיפור מהשואה. חשבנו שלוקחים אותנו לשבי ואנשים רצו מצד לצד. לבסוף קבוצה קטנה מאוד, כולל אותנו, נשארנו במקום. כל מי שנוסע לישראל נלקח, תחת שמירת חיילים חמושים ובליווי כלבים, באוטובוס לארמון "שנאו" בווינה, שבו היו רק האנשים שנוסעים לישראל. אנחנו הרגשנו די חופשיים אף על פי שלא יכולנו לצאת משטח הארמון. קיבלנו מקום לינה, אוכל ושתייה והמתנו עד שיגיעו מספיק אנשים למלא את המטוס לישראל. לי דאגו באופן מיוחד כי נראיתי חולה ולא יכולתי לאכול שום דבר.

לאחר כשבוע שהייה בוינה עלינו למטוס שנסע ישירות לישראל. היה מאוד מרגש כשהתקרבנו לשדה התעופה, וכל הנוסעים בכו וצחקו בו זמנית. בזמן הנחיתה השמיעו את השיר "הבאנו שלום עליכם". משדה התעופה לקחו אותנו במונית לאולפן באור עקיבא ללימוד עברית. בצידי הדרך משדה התעופה לאולפן בזמן הנסיעה שלנו היו פרדסים של תפוזים, מטעי בננות וכותנה. התאהבנו בכל היופי הזה ממבט ראשון. הרי לא ידענו שבישראל צומח משהו, חשבנו שנראה כל הדרך מדבר משעמם. התרגשנו כל הדרך עד שהגענו לאולפן. שם קיבלנו קרוון מפלסטיק אשר זז ברוח, רתח מחום מקרני שמש ואפשר היה לטגן ביצה על הקירות שלו. אבל אנחנו נהנינו מזה שיש לנו פרטיות, שיש לנו מיטת תינוק, שהיה בו מטבחון, ארון ומיטה. הקרוון היה קטן, אבל מאוד נוח לנו והיינו מרוצים מאוד. לא הבנו מדוע כולם עוזרים לנו בחינם, הרי עוד לא עשינו כלום בשביל המדינה.

כעבור 5 חודשים הסתיים האולפן ועברנו לגור במגדל העמק בה גרה משפחתו של בעלי וכעבור 10 שנים עברנו לגור בחיפה, וכאן אנחנו גרים עד היום. במשך עשרות שנים חלמתי שאני רצה ואנשים זרים רצים אחרי כדי לתפוס אותי ולהחזיר בחזרה לרוסיה. וכל פעם כשכמעט נתפסתי בחלום, התעוררתי בצעקה ובעלי הרגיע אותי שזה רק חלום רע. ואנחנו כאן, בבית, בישראל.

היום יש לנו שני ילדים: בת סילבי (התינוקת מהסיפור העלייה שלי), בן בשם רונן ושני נכדים מהבת שלי: גיא ורוני. אנחנו משפחה מאושרת ואוהבים לבלות ביחד בחופשות וגם בחו"ל. אנחנו מאוד אוהבים את ארץ ישראל, כי אין לנו ארץ אחרת מלבד ישראל. סיפורי החיים שלנו מלמדים שלמשפחה יש ערך עליון וחשוב מאוד, שדמוקרטיה וחופש ביטוי כפי שיש לנו בישראל זהו הישג גדול שצריך לשמור עליו.

הזוית האישית

הנכדה רוני: אני מאוד נהניתי בקשר הרב דורי כי למדתי יותר על סבתא סופיה ועל סיפור חייה. אני מאחלת לסבתא סופיה שתמשיך לעניין אותי שנשמח תמיד ושאף פעם לא נריב.

סבתא סופיה: אני נהניתי מאוד מקשר עם רוני הנכדה המקסימה שלי. למדתי הרבה עליה ועל בית הספר שלה. שמחתי לראות כמה היא מוכשרת וסקרנית לדעת את הסיפור על המשפחה שלנו ואיזו שליטה יש לה במחשב. אני מאחלת לרוניקי שתמשיך להיות חביבה וחמודה כמו שהיא היום, כמובן בריאות ושתמשיך להתפתח ולהצליח בלימודים ובחיים בכלל. שתמיד נמשיך להיות בקשר ובאהבה גם כשתתבגר.