מאגר סיפורי מורשת

שמי ברנלי ואני סבא של יעלי. ברנלי ובדרכון רשום Branley. למרות הצליל, שמי אינו אנגלוסקסי. לאחת הסבתות שלי קראו ברנה (Brana) ולשנייה לאה (Lea). לא הכרתי אותן, שתיהן נספו בשואה. הוריי החליטו לציין את זכרן בשמי.

אימא שלי, דנוטה דבורה מבית קריניץ, גדלה בקולומיה, אז פולין, עד תחילת מלחמת העולם השנייה. את המלחמה עברה באוזבקיסטן. כמעט כל משפחתה הגדולה נספתה בשואה. אחרי המלחמה חזרה לפולין. כאן פגשה את אבא שלי, אוסקר. גם מוצאו של אבי מקולומיה. את המלחמה הוא עבר כחייל, קודם בצבא האדום ואחר כך בצבא הפולני. וגם הוא איבד כל המשפחה. הוריי נישאו בשנת 1946 ובקיץ של אותה השנה ברחו לגרמניה. שם נולדתי במחנה עקורים באוקטובר 1946. שנתיים אחרי זה חזרנו לפולין לעיר וולבז'יך, שם עברה ילדותי ושם נולדה אחותי.

אני עם אחותי ואמי, 1955

בשנת 1964 התחלתי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת וורוצלב. הסיפור שאני מספר כאן התחיל בשנת 1968 באוניברסיטה זו. הייתי אז סטודנט למתמטיקה, שנה שלישית באוניברסיטת וורוצלב. בסוף ינואר הגיע אלי אחד החברים והביא עמו עצומה לחתימה: כמה ימים קודם השלטונות בוורשה אסרו על הצגת אחד המחזות הלאומיים הפולניים. המחזה נכתב בשנה 1832 ומטבע הדברים היה מכוון נגד הצאר הרוסי. השלטונות החליטו כי חלקים מסוימים יכולים להתפרש כהתרסה נגד ברה"מ. בין הסטודנטים בוורשה התחילה תסיסה. היו כמה הפגנות קטנות אבל אמצעי התקשורת לא הזכירו אותן כמובן. החלה החתמה על עצומת המחאה וזה התפשט בכל הערים הגדולות. היות והיה לי זמן פנוי והרבה חברים, הסכמתי לעזור. אספתי כמה מאות חתימות והחזרתי את הטפסים.

ב-8 למרץ 1968, יום האישה, יום שישי, פרצו בוורשה מהומות  סטודנטים. אני באותו סוף השבוע טיילתי בהרים. כאשר חזרתי ביום א' בערב העירה, שמעתי שמשהו קורה בבירה, אבל הייתי עסוק בארגון צעדת האביב המסורתית (המתוכננת לסוף מרץ). מובן שלא יכולתי שלא לשים לב, סטודנטים התגודדו במסדרונות.

ב-12 למרץ בערב יצאתי עם חברי למנזה לאכול את המרק היומי שלנו ומצאנו שם דף מודפס במכונת כתיבה –  מין בלדת קבצנים על האירועים בוורשה. על ההפגנות הגדולות בבירה, על שביתות באוניברסיטאות ובתי ספר, על התנגשויות עם המשטרה. סוף סוף חיים מעניינים. הייתה לנו גישה למכונת כתיבה והחלטנו להכין עוד כמה העתקים לחברים שלנו. לצערנו המכסימום שהמכונה יכלה להפיק הם שישה עותקים בבת אחת. היות והיינו מאוד "חכמים" ושררה אוירה של "כולנו ביחד" בין הסטודנטים, לא הקפדנו במיוחד למי נותנים את הבלדה. נתתי דף אחד לחבר במוסדות תנועת הנוער המסונפת למפלגה, והוא העביר את העותק לאן שהיה צריך…

למחרת החלה בכל המוסדות להשכלה גבוהה בעירנו שביתת שבת. הוריי ביקשו שלא אסתובב שם. יום לפני זה העיתונים סוף סוף התחילו לכתוב על מה שקורה בוורשה והאשימו את הסטודנטים היהודים, שהם, ממניעים ציונים, הדיחו את שאר הסטודנטים למהומות. היה ברור שעדיף לי להישאר בבית, אבל הייתי צעיר וטיפש וסברתי כי מקומי עם החברים. לא הייתי פעיל אבל ישבתי שם יחד עם  החבר'ה. ביום השני לשביתה בבוקר חיפשנו מה כותבים העיתונים: לא כתבו כלום על חמשת אלפי הסטודנטים השובתים. לעומת זאת התפרסם מאמר נרחב על חשיפת קשר מסוכן כנגד הסדר הציבורי ונגד המדינה. הקושרים הבכירים והמסוכנים – חברי ואנוכי. הרוחות התלהטו והתסיסה גברה…

השביתה הסתיימה כעבור יומיים. הרקטורים בעירנו לא הרשו למשטרה לפעול במוסדות הלימוד. השלטונות הבטיחו להקים ועדה לבדיקת תביעות השובתים, להסיג את המשטרה, ולא לעצור את הסטודנטים היוצאים החוצה. גם אני הלכתי להרגיע את הוריי. בבית חיכה לי זימון משטרתי. השוטרים חיפשו אותי כבר כמה פעמים. בצו היה כתוב כי עלי לסור למטה המשטרה על מנת למסור עדות. לא חשתי שעוללתי דבר רע ועל כן לא דאגתי. בתמימותי הרבה החלפתי רק את בגדיי לנקיים ואמרתי "ביי" להורי ולאחותי וניגשתי למשטרה (אפילו מברשת שיניים לא לקחתי). בכניסה לבניין עמדו שני שוטרים עם קסדות. הראתי להם את הזימון ותעודת הסטודנט. אחד מהם בצורה אבהית "הראה" לי את הכיוון באמצעות האלה.  טוב שהמעיל היה עבה ומרופד.

נכנסתי לחדר ההמתנה וחיכיתי, אחרי כמה דקות הופיע מישהו לבוש אזרחית והוביל אותי דרך מסדרונות ארוכים ומפותלים. נשארתי לבד בחדרו… הוא חזר כעבור חצי שעה, הציג עצמו כסגן ק' והודיע כי נקראתי רק למסור עדות שתוכנה אמת בלבד.  אלא מה… לא התרגשתי, כי לא חשבתי שיש לי מה להסתיר. כך לפחות היה נדמה לי. השאלות נשאלו על הפגישה שלנו במשרדי הצעדה. הסברתי לו מה משמעות הצעדה, שזה אירוע תיירותי, ובמה עסקנו באותה פגישה. אחר כך הוא יצא ואני  חשבתי שתוך כמה דקות יוביל אותי החוצה.

אבל הסגן הופיע שנית ובידו עותק ה"בלדה". מכיוון שהייתי סטודנט למתמטיקה ולא למשפטים, לא הבנתי שכרגע הפכתי לחשוד וזכותי לא לשתף פעולה עם החוקר. הסגן כמובן לא טרח לצייין זאת. חוץ מזה לא חשבתי שהמעשה חמור. ה"בלדה" הייתה מהעדינות שהופיעו בזמן השביתה. סיפרתי עם מי העתקתי את הבלדה ולמי העברתי את העותק הנמצא בידי החוקר. ידעתי שהמקור הוא אותו "חבר" מתנועת הנוער הסוציאליסטי. הוא הרי ראה אותנו משכפלים ומפיצים. "שכחתי" כמובן למי נתנו את שאר ההעתקים.

אחרי כמה שעות הסגן ק' הצהיר כי אני מחבל בחקירה ומונע ממנו להגיע אל ה"אמת". בינתיים, כדי שאחכים, "זכיתי" למעצר של 48 שעות. הוא לקח אותי למרתף ונמסרתי לסוהר התורן. מסרתי את תוכן כיסיי ואת השרוכים, את החגורה והוכנסתי לתא: חדרון קטן עם צוהר סמוך לתקרה. חצי מן התא הזה היתה בימת עץ אשר שמשה כדרגש שינה. התכסיתי בשמיכה ונרדמתי.

בבוקר בשמונה בערך  הוגשה ארוחת הבוקר. שותפי לתא הסביר לי, כי כעבור 48 שעות חייבים להגיש לי צו חתום על ידי הפרקליט המחוזי או לשחרר אותי. – "יופי, עוד פחות מארבעים שעות ואני בחוץ" – אמרתי לעצמי.

דבר אחד לא לקחתי בחשבון. שמי, שם משפחתי, שמות ההורים ואימא שעבדה אותה עת כמורה בבית הספר היהודי – הכל התאים  לדגם ה"מסית הציוני" באותו מרץ של שנת 1968.

בצהריים התחדשה החקירה. אנו ממשיכים לחפש את ההעתקים החסרים של הבלדה. סגן ק' תוהה איך זה בכלל שהתקבלתי לאוניברסיטה ואיך זה שיש לי "מעולה" בבגרות בפולנית. הרי הפולנית שלי היא גרועה, קלוקלת. הבנתי למה הוא רומז. וכך, בשיחה קלילה הזמן עבר לנו בנעימים. בשעה שתיים לפנות בוקר חזרתי לתא.

ההשכמה בשש, אחרי ארוחת הבוקר אסור לשכב. ללכת אין מקום – יושבים על הדרגש. בצהריים הסגן ק. חידש את החקירה. כעבור כמה שעות הוא מחזיר אותי לתא. עוד שעה, שעתיים ואני בחוץ. חמש דקות אחרי תום 48 השעות – סיבוב מפתח בדלת. בן אדם נחמד מקבל אותי במשרדו של התובע המחוזי,  ומיידע אותי, כי זה עתה הפסקתי להיות עד והפכתי לחשוד עצור לשלושים יום.

בפגישותינו עם הסגן הבנתי שחוקרים גם את חבריי. לא ידעתי מה עם חברי. האם הוא עצור כמוני? הסגן בעדינות של פיל רומז לי כי שאר "החבר'ה" יותר חכמים ממני ומוכנים לספר יותר. אבל שאלות חדשות לא מופיעות…

כעבור יומיים העבירו אותי לתא אחר. התא היה מרווח ובאותו יום מלא שמש. שלוש מיטות, אחת מהן מיטת קומתיים, שולחן עם שלושה שרפרפים, כיור רחצה ואסלה (ולא דלי כמו בתא הקודם). המיטה העליונה חיכתה לי. שני שותפי לתא היו מבוגרים ממני – משהו בין שלושים לארבעים… אחד מהם, נהג במקצועו היה כבר מנוסה. זאת הפעם השלישית שלו בכלא וגם הפעם הזאת יש לו ותק של שנתיים. בעבודתו גנב סחורות אותן הוביל. השני עבד במוסד גדול כאחראי על הספקה ורכישות. הוא לא עמד בפיתוי וגנב שם סכום מכובד של 100,000 זלוטי. שניהם היו אנשים רגועים ומסודרים. נסיון החיים שלהם, מטבע הדברים, היה עשיר משלי והם אהבו לספר. כך שיחסית היה בסדר. מדי פעם קראו למישהו לחקירה, חצי שעה טיול בחצר ביום, פעם בשבוע מגיע ספר לתא עם רכילויות ושמועות חדשות. עניין הספר מצא חן בעיני במיוחד. אף פעם לא אהבתי להתגלח והוא תמורת סיגריה או שתיים טיפל בלחיי בעדינות ואפילו חיטא את התער לפני זה! באחת הפעמים, כאשר הובלתי לפגישה עם החוקר, גיליתי שהחבר שלי יושב בקומה מעלי .כנראה החוקרים דאגו לביים את זה. או שסתם בלגן איפשר לנו את ההצצה.

כך עברו 30 יום, וכמובן המעצר הוארך ב-30 יום נוספים. באותו זמן גם החקירה נעשתה פתאום יותר מעניינת. הסגן – נודע לו על חלקי בהחתמת העצומה. אני כמובן  "שכחתי" מיד ממי קיבלתי אותה ולמי מסרתי. אבל הם החליטו בחדוה לקשור אותי ל"מחתרת כלל ארצית של מסיתים ציוניים"  וכעבור כמה ימים סיפקו לי גם בידור: הביאו לי אלבום גדול עם תמונות של הסטודנטים העצורים בוורשה ודרשו לזהות מכרים. ואולם הייתי כבר עציר ותיק ואפילו שריר לא זע בפני וכמובן "השבתי את פניהם ריקם".

בראשון ליוני 1968, יום הילד הבינלאומי, נודע לי מהעיתון, שחקירתנו הסתיימה וכתב אישום הוגש לבית המשפט. רק כעבור כמה ימים הגיע נציג הפרקליטות ונתן לי לקרוא את כתב האישום. הואשמתי ב"הפצת ידיעות כוזבות". זה שימח אותי, כי בבלדה לא הייתה אפילו שורה אחת לא נכונה. כל העובדות אושרו בעיתונות המפלגתית. לבית המשפט לא תישאר ברירה אלא לזכותנו.

בית המשפט לא זיכה אותנו. השופט לא היה מוכן אפילו לדון בתוכנה של "הבלדה המזיקה". גם עורכי הדין שלנו חששו לנקוט בקו ההגנה הזה ולהרגיז את המערכת. בתום יומיים של דיונים נגזרו עלינו עשרה חודשי מאסר. ליבנו התחמם למראה החברים, אשר לא חששו לבוא לבית המשפט ולהפגין אהדה כלפינו. היו רבים כאלה… הניזוקים העיקריים היו הורינו: הם אלה שלא ישנו בלילות, אביו של חברי פוטר מעבודתו, ונגד אמי נפתח הליך משמעתי והיא קיבלה נזיפה חמורה, בעקבותיה החליטה להתפטר מעבודתה. לאבי הוקטנה גימלת הנכות שלו. הורינו היו הגיבורים האמיתיים בכל הסיפור הזה.

הזמן עבר, דקה אחרי דקה. נשארו לנו רק עוד שבעה חודשים.

בליל ה-20 באוגוסט, 1968 כל הלילה שמענו מעלינו את רעש מטוסי התובלה. בבוקר, רמקול הודיענו שהוגשה "עזרת אחים לעמים של צ'כוסלובקיה". מאוחר יותר פגשתי בכלא חיילים אשר סירבו למלא פקודות בפלישה ובדיכוי האביב של פראג.

השהייה בתא היא לא קלה. בעיקר בקיץ, כאשר מגיעות גלויות מהחברים, מהחופשה, מן החופש… בעיתון רואים תמונות של חופי ים והרים, של שיט באגמים הגדולים ושל בחורות משתזפות. מהר מאוד מגיעים ל "קריז". הסימן הבולט – הליכה מהירה מקיר לקיר. ארבעה צעדים לכיוון אחד וארבעה חזרה, לפעמים לבד ולפעמים בזוגות, אם יש מקום. עם אסיר במצב רוח שכזה יותר טוב לא לדבר. צריך לתת לו זמן להירגע. לפי הצעידה הזו יכולתי אחר כך לזהות "בעלי נסיון" גם מחוץ לחומות. כדי לצאת מן התא ביקשתי לשלוח אותי לעבודה. סורבתי מספר פעמים. פתחתי בשביתת רעב וכעבור יומיים נקראתי אל מפקד בית הכלא, אשר הבטיח לי להשתדל להענות לבקשה שלי.

באמצע ספטמבר הוצאתי מן התא, והועברתי ל"תא המעבר". בבוקר קיבלתי את חפצי, את בגדי החורף איתם נעצרתי במרץ – ואחר חיפוש מדוקדק הועלתי ל-"זינזנה". הועברתי למחנה עבודה "וילקוב" (WILKOW). אחרי שהייה של שישה חודשים בתא הרגשתי כמו בבית הבראה, או בקיטנה. יום שמש, מדשאה, ערוגות פרחים, עצים. והאסירים מסתובבים בשטח ללא ליווי! מהגדרות וממגדלי השמירה אני מתעלם בקלות, לפחות בינתיים.

עוד פעם חיפוש, מקלחת, ובפעם הראשונה אני מקבל מדי אסיר. אסיר בעל תפקיד מלווה אותי לצריף שלי. את דלתות הצריף לא נועלים!!! אני רשאי לצאת ככל שאחפוץ!!! יש אפילו חדר מועדון עם טלויזיה ושולחן פינג פונג. למחרת זומנתי לשיחה עם "קצין החינוך" של המחנה. הוא שאל אותי האם אני מתחרט על מעשי, ואני כמו כל פושע מנוסה עונה לו שנענשתי על לא עוול בכפי, שאני באמת כאן עקב צירוף מקרים מצער. הוא מצדו מבטיח לי שיחות נוספות כדי לעזור לי להבין …  ורמז שבעוד חודש ימים יוכלו לדון בניכוי שליש תקופת המאסר.

את קיצור מאסרי לא ביקשתי, כי לא הייתי מוכן להודות שמעשה שעשיתי היה מעשה פלילי. גם לא האמנתי שבקשה שכזו תענה בחיוב. צדקתי.  חברי, שנשאר בכלא בעיר ביקש את ההטבה שוחרר – שבועיים לפני תום גזר דינו, היתרה נשארה תלויה מעל לראשו למשך חמש שנים נוספות. אבל הוא ישב אז בתא ואני במחנה, שם הזמן עובר מהר יותר.

אחרי יומיים בהסתגלות הוצבתי לעבודה במשמרת שניה במכרה נחושת תת-קרקעי. ארוחת הצהריים בצהרי יום ובשעה אחת יוצאים לעבודה. נסיעה של שעה באוטובוס עם חלונות, ובשעה שלוש יורדים במעלית לעומק 500 מטרים, אל לב האדמה. בעשר בלילה מסיימים, עולים, מתקלחים, מקבלים כוס חלב נגד האבק שבלענו, ובחצות בחזרה למחנה, ארוחת ערב ולישון. השכמה בשמונה בבוקר. כורים קיבלו כל יום בשר – לעומת מנת בשר אחת לשבוע בה זכו האסירים האחרים. המכרה שילם לנו משכורת לא רעה ושירות בתי הסוהר העביר לחשבונות האסירים 40% לעומת 25% בקבוצות העבודה האחרות. והכי חשוב, כמובן, המגע עם העולם שבחוץ: הנסיעה באוטובוס, העבודה עם עובדים "רגילים". השומרים לא ירדו למכרה, כך שלמטה בעצם הרגשתי בן חורין. העבודה לא היתה קשה הודות למיכון. וחום קבוע של 20 מעלות, עובדה חשובה לאור החורף הקרב ובא.

ליוויתי רכבות במכרה, תפקידי היה לחבר או לנתק קרוניות עמוסות עופרת נחושת. עבודה בכיף , אם גם קצת מסוכנת, במידה ולא מוציאים בזמן את הראש או הידיים מבין הקרוניות. יתרון נוסף בהצבה הזו ,הוא האפשרות לצפות בלילה בשידורים ישירים מהאולימפיאדה במקסיקו. קיבלנו היתר ממפקד המחנה. אחרי שישה חודשים של שהייה בתא קטן בכלא אני מרגיש בגן עדן. חבל רק שגן העדן הזה היה מוקף בגדר תיל כפולה, מגדלי שמירה עם מקלעים וכלבי זאב בין הגדרות. אבל אולי אמצעים אלו ננקטו כדי למנוע מאנשים בחוץ לחדור לגן העדן הזה…

כאשר נסעתי למחנה חששתי לא מעט. בכלא שותפיי לתא היו בדרך כלל עברייני צווארון לבן – מחסנאים, מנהלי חשבונות, עובדי חנויות  – אנשים רגילים שהתפתו ומעלו בתפקידם. לא היה לי כמעט מגע עם הפושעים האמיתיים – שודדים, בריונים, רוצחים.

בכל זאת יהודי אני ולא בדיוק שמשון הגיבור. איך יקבלו אותי שם? עם מחשבות אלו נכנסתי לראשונה לצריף. ראש הצריף הראה לי את מיטתי. הצגתי את עצמי לשכניי הקרובים, שמתי את רכושי בארונית. אסירים אחרים שמחו לראות מישהו "כמעט טרי" אשר עדיין "מריח מחופש". שאלות מה, למה , כמה… אבל השאלה העיקרית היא: מה מדברים בחוץ על חנינה כללית? בכלא זה הנושא החשוב ביותר אבל בחוץ הרי לאף אחד לא איכפת – חוץ ממשפחות האסירים.

הייתי בכל זאת בעל מעמד מיוחד. הייתי האסיר הפוליטי היחיד במחנה. לכן התייחסו אלי במידה של כבוד. לא הייתי מחויב לכל הדקויות של "חוקת הכבוד" של העולם התחתון. יכולתי לטעות בלשוני ובהתנהגותי והיו סולחים לי. אבל מצא חן בעיניהם שבכל זאת אינני מתנשא. למדתי מהר את שפת הגנבים הכוללת לא מעט מילים מיידיש ועברית. היה מישהו ששאל אותי ליד כולם אם אני במקרה לא יהודי… עם הפרצוף שלי לא חשבתי אפילו להכחיש. הכנות הוציאה את הרוח ממפרשיו. פעם אחרת, אסיר ממשלוח חדש ניסה לסלק אותי מטקס שתיית התה באומרו: "מה עושה כאן היהודון?" לא הספקתי להגיב כאשר מנהל הטקס גירש אותו מהמעגל והאחרים צעקו לעברו שאני פולני טוב יותר ממנו כי אני נלחמתי בקומוניסטים. כך הצטיירו בעיני האסירים סטודנטים של מרץ 1968- – "לוחמי חרות פולין"…

הזמן עבר לאט אבל עבר. החודש העשירי הסתיים.

בשיחת פרידה ממני, קצין החינוך נתן לי "עצת ידיד": "יש לכם ארץ יפה, למה שלא תיסע לשם?"

– "גם הרי הסודטים יפים בעיני" – עניתי ויצאתי החוצה, לחופש…

אמי חיכתה לי שם ליד השער וכמו ילד קטן לקחה אותי חזרה הביתה. נסענו באוטובוס. בדרך היא סיפרה לי חדשות של עשרת החודשים האחרונים, דברים שלא העזה לספר לי בביקורים בכלא ולא במכתבים וסיכמה שעלי לעזוב את פולין כמה שיותר מהר. לא כל כך אהבתי את הרעיון הזה. חשבתי שהיא מגזימה. זה שלא אוכל לחזור ללימודים לא הפריע לי. חשבתי להתיישב בהרים ולנהל שם איזו אכסניה, או לשמש מורה דרך. הימים הראשונים בחופש עברו עלי בפגישות עם חבריי, ותיקים וחדשים, אשר פעם בקושי החליפו איתי מילה ועכשיו באו לברך אותי. אנשים בהפגנתיות ישבו ליד שולחני הקבוע בבית הקפה. בהיותי בפנים חלמתי איך אלך מקולנוע לקולנוע, מסרט לסרט, לתיאטרון, אטייל בהרים. נכון שהיה עלי לחפש עבודה, אבל יצאתי מן הכלא עם קצת כסף ויכולתי להרשות לעצמי לדחות את המשימה הזאת.

אבל דברים השתנו… הוריי… גם הם השתנו. הם פחדו. פחדו מכל טלפון, מכל דפיקה בדלת. פחדו כאשר יצאתי מן הבית. בערבים אסור היה לי לאחר בדקה, אחרת הייתי מוצא אותם על מפתן הדלת לבנים כסיד. וגם אני השתניתי. לפני שנה לא הטרדתי את עצמי בשאלות כגון: מה יגידו הוריי? איך יקבלו…? החשבתי את עצמי כבוגר עצמאי ובר דעת. אף אחד לא ילמד אותי מה לעשות. אלו הם חיי! ובינתיים קיבלתי שיעור כואב ומכאיב…אני "פשעתי" ומשפחתי שילמה את המחיר הכבד… כבר לא יכולתי להגיד להם: – "אלה חיי". לא הרשו לי לטייל בהרים עם חבריי – ואני קיבלתי את הדין…

אחרי שבועיים, שלושה זומנתי למטה המשטרה. הסגן התגעגע אלי, הוא שאל אותי מה בכוונתי לעשות, מה תוכניותיי. תוך כדי שיחה העיר, שהיות וכבר ישבתי כציוני, נכון יהיה שכציוני גם אסע לישראל. הוא הזכיר לי שאחותי בכיתה האחרונה של התיכון ועד כמה שידוע לו, בכוונתה ללמוד רפואה – "ובטח ברור לך, ששירותי הבטחון לא ירשו זאת". היו אלה טענות זהות לאלה ששמעתי מאימא, כאילו היו מתואמים. אבל עדיין היה קשה לי לעזוב. הרגשתי שמעשה כזה יהיה כבגידה. רק לאחר חודש וחצי הגשתי בקשת הגירה. עדיין קיוויתי שאתקל בסרוב.

בתחילת אפריל קיבלתי תשובה חיובית, נתנו לי כחודש וחצי להתארגן. התחלתי באיסוף ניירת. עירייה, מס הכנסה, אוניברסיטה, צבא, שגרירות הולנדית (אשר ייצגה את ישראל בפולין) וכיוצא באלה… התחלתי להפרד מחבריי. היו אלה ימים קשים מאוד עבורי. הוריי נשארו עד שאחותי תסיים את בחינות הבגרות ביוני.

ב – 10 למאי 1969 עליתי בערב לרכבת לוינה. נפרדתי בלב קשה מחברים בתחנת הרכבת. חברי – שותפי ליווה אותי חלק מן הדרך לגבול, אמי ליוותה אותי עד הגבול. מעבר הגבול לצכיה עבר ללא בעיות. עוד בפולין החלטתי כי אסע לישראל. חונכתי, כי בן אדם צריך מולדת. ואם פולין דחתה אותי, אז רק ישראל…

ב- -15 למאי 1969 בערב נחתתי בלוד, בישראל. את חיי החדשים בארץ התחלתי באולפן סטודנטים בנצרת עילית, משם המשכתי לאוניברסיטה העברית בירושלים, לחדש את לימודי המתמטיקה שלי. הפסקתי אותם לאחר שנתיים כדי להתגייס לצה"ל, באותה התקופה גם התחתנתי. שירתי בחיל התותחנים ואת מלחמת יום הכיפורים עברתי כבר כמילואימניק. שנה אחרי המלחמה הזו, ביום כיפור, נולד בני הבכור קובי. ארבע שנים יותר מאוחר, עם חתימת הסכמם השלום עם מצרים, נולדה אימא של יעלי, ענבל. עברו עוד ארבע שנים, כשחזרתי ממלחמת שלום הגליל נולדה הבת הקטנה דורית.

אני עם בני קובי ובתי ענבל (אימא שלי יעלי), 1979

אחרי הצבא עבדתי במחשוב באוניברסיטה העברית עד שנת 2014. מאז אני בפנסיה.

המשפחה בפסח, 2021

הזוית האישית

הנכדה יעלי: למדתי דברים חדשים על סבא ונהניתי מהמפגשים.

סבא ברנלי: היה נחמד לעבוד עם יעלי. חוויה מענינת…