מאגר סיפורי מורשת

שמי דורית רבינוביץ, סבתא לשלושה נכדים מבני הבכור שי. נולדתי בשנות ה-50 בקיבוץ שער הגולן בעמק הירדן, ויש לי שני אחים גדולים ממני. כשהייתי בגיל 7 עזבנו את הקיבוץ יחד עם משפחתי לנצרת עילית (נוף הגליל) הממוקמת על רכס הרי נצרת בגליל התחתון. שם התחנכתי עד 18, את שירותי בצבא עשיתי בחיל האוויר ואחר כך למדתי בסמינר לגננות בנהלל. נישאתי בשנת 1977 ונולדו לנו שלושה בנים נפלאים. עבדתי בגן הילדים עד שיצאתי לפנסיה.

אני כגננת

סיפור חיי משפחתי הסיפור של משפחתי שזור בהקמת המדינה שלנו. הוריי יוצאי פולין למדו חקלאות ב״הכשרה" כדי לקבל רישיון לעלות ארצה (סרטיפקט). הם הגיעו באוניות מעפילים לפני פרוץ מלה"ע השנייה, וניצלו ברגע האחרון מציפורני הנאצים. הבריטים ששלטו אז בארץ העבירו את האונייה לקפריסין ורק אחרי טלטולים רבים בדרך, היה אפשר להגיע לארץ המובטחת.

הוריי החלוצים היו בין המייסדים של הקיבוץ והפכו את אדמת טרשים לפינת חמד מוריקה, יחד עם הקמת הקן המשפחתי. אבא שירת בפלמ"ח בדרגת סרן והאימא עסקה בתפירה. בשנות-40 לחייהם, בשנת 1959, פנו ההורים לדרך חדשה, והגיעו לעיר בהתהוות לנצרת עילית (נוף הגליל). הם התחילו מחדש לבנות את ביתם ואת העיר. יחד עם קומץ אנשים עולים חדשים וילידי הארץ, הגשימו את חזון דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. העיר גדלה ונבנתה לתפארת, אנחנו צמחנו יחד איתה – וכעת היא בירת הגליל ומונה 50,000 איש.

ילדותי בקיבוץ זכורה לי טוב, שיחקתי עם חבריי בין הדשאים והעצים, ועבדנו קצת בפינת החי ובגן הירק. הלינה הייתה משותפת והרגשתי עצמאית וגדולה, אך לפעמים חשתי געגועים עזים להוריי. המעבר לעיר לא היה קל עבורי, משפחתנו חוותה קשיים רבים עד שהסתגלה לקצב המהיר והדינמי של העיר. יחד עם זאת הייתה בינינו שותפות גורל, כולם הכירו את כולם, כמו משפחה חמה ואוהבת. הישוב היה קטן ולא היו בין התושבים פערים כלכליים, אך למרות זאת הייתה ביניהם עזרה הדדית.

משפחתי

הזוית האישית

ים: זו הייתה חוויה להקשיב לסיפור של סבתא ולהכיר עוד דברים שלא ידעתי.