מאגר סיפורי מורשת

משחקי ילדות

שיחקנו רק עם בנות שיחקנו בבובות , תפרנו בגדים לבובה ועשינו חתונה לבובות.

במשחק "לחפירה" ההסבר למשחק: בור באדמה וזורקים אבנים ומי שזורק וקולע לבור מנצח.

5 מקלות – הופכים את המקל באורך 10 ס"מ , אם נפל על הארץ מפסידים , אם לא נפל על הארץ מנצחים.

משחק הקשקש – משחק חמור שעוברים על גב של בן אדם וקופצים מעליו.

היו לי רק בנות חברות, שיחקנו בפסח משחקי מטבח כל אחת מביאה אוכל כשר, או מביאה משהוא כמו: מצות בצל, ירקות פרות והתעסקנו כאילו אנחנו מבשלות במטבח לכל המשפחה.

בבית הספראני לא למדתי בבית הספר כי הבנות באותה תקופה היה אסור להן ללמוד בבית הספר , אבל למדתי מאימי בתוך ביתי סריגה תפירה , רקמתי מפות .וכשניסיתי ללכת לבית הספר לא היו לי נעליים ואני התביישתי ללכת לבית הספר בלי נעליים כי לא היה למשפחתי כסף , ולכן סילקו אותי מבית הספר וזו היתה בושה בשבילי ולכן גם נשארתי בבית.

המשפחה

בעיר ארפוד שבמרוקו היינו משפחה ענייה , המראה שלנו היה נראה עשיר ומכובד אבל למעשה לא היה לנו כסף , כי זו הייתה מלחמת עולם השנייה, .כל הזמן חגגנו את השבתות והחגים אבל שבת וחג היה כפי שצריך, ניקינו בישלנו והיינו נקיים ומסודרים לכבוד שבת וחג .

ביום יום הכנו לחם , טחנו את הגרעינים לקמח ומזה הכנו לחם ועוגות והיינו הולכים לתנור המרכזי לפי התור ושם אפינו את הלחם כי לא היה בבית תנור קראנו לזה "פיראן" בשפה המרוקאית.

אני איבדתי את חוש הריח –ולכן, אני מריחה מהפה , טועמת מהפה ואז אני יודעת אם טעים או לא טעים. שמחנו צחקנו ורקדנו תופפנו על טרבוקות חיינו בחמולה ולכן חיתנו אותנו והתחתנו אחד עם השני.

בבית הכנסת

מי שרוצה הלך גם גברים וגם נשים לתפילה אמא שלי העדיפה להישאר בבית כי היא הבינה שללכת לבית הכנסת זו פטפטת אחת גדולה ולכן העדיפה להישאר בבית .וסיבה נוספת בבית הכנסת לא היה עזרת נשים וזו היתה בעיה להגיע. לא היה מקובל עלינו שנשים הולכות, רק לגברים היה זכות להתפלל .

זכרונות ילדות :

ימי הולדת – לא חגגנו , לא היינו מודעים ליום הזה כי לא כתבו ולא רשמו את תאריכי הלידה.

מאחר ולא היתה פרנסה במרוקו עברנו לאלג'יר. ההורים שלי עבדו בנמל סחרו בחפצים עתיקים .

אמא הייתה כל הזמן לוקחת אותי לאלג'יר לטייל ולבקר את אחיותיה ואבי נישאר בתוניס לפרנסה

אני זוכרת את החתונות המשמחות.

באלג'יר לכל משפחה היה חדר אחד , שולחן אחד קטן ומצומצם הכל היה מועט.

ההורים שלי בלי לשאול אותי החליטו בניהם. לחתן אותי /לגרש אותי

מהבעל הראשון נולדה לי בת , ומאחר והבעל הראשון לא מאלג'יר לא היו לי את הניירות של אזרחית צרפתית חיינו כמו פליטים , המשפחה של בעלי הראשון זרקה אותי ואת בתי. ההורים התנתקו ולא היה קשר עם המשפחה של בעלי הראשון ועד גיל מבוגר הבת לא ידעה מי האבא שלה.

אבל מהבעל השני הוא התעניין ודאג לכל צורכה כי הבעל השני החליט ורשם שהיא ביתו לכל דבר ועניין והילדים האחרים שנולדו קיבלו אותה כאחותם הגדולה .

העליה לארץ לאלגי'ר

ילדתי באלג'יר עוד 7 ילדים , וגרתי אצל ההורים של בעלי , ושם היה לי קשה , כי חמותי לא רצתה אותי עם ילדתי, ובגלל שבעלי השני הסכים ואהב אותי ואת הבת נשארתי , כל זה נעשה כי ההורים שלי היו בתוניס ואחותי לא היתה לצידי, כי אחותי חששה שבעלה ירצה אותי ויקח אותי או יתאהב בי (כמו בסיפורים בתנ"ך).

מבחינה כלכלית הסתדרנו והרשתי לעצמי להעסיק משרתות בביתי , מנקה מגהצת מבשלת , ואני ילדתי בבית והמיילדת באה לביתי לטפל בי .

הדודה דאגה לכל המצרכים לסעודה בברית של אחד הבנים העונה לשם ליאון.

ראיתי שחמותי ואני לא מסתדרים, החלטנו לעלות לארץ ישראל , וכאן בארץ ישראל נולדו לי עוד 2 ילדים .

העליה לארץ הקודש

מאחר וכל הזמן שמעתי על ירושלים כשהייתי ילדה בגלות החלטנו שזו הזדמנות לעלות לארץ הקודש לארץ ישראל

האירוע הראשון שאני זוכרת שעלינו לישראל לא היתה הכי נעים, קיבלנו שיכון 4 , ואני בכיתי , כי נתנו לנו שיכון קטן ואנחנו היינו משפחה גדולה בת 8 נפשות שבמהלכן נולדו לי עוד 2, היו מרביצים לילדים שלי שלא ידעו עברית ואמרו להם מילים בוטות כמו כן הכנסנו את הילדים לבית ספר חרדי ושם עשו להם קרחת מבלי לשאול אותנו ההורים. הילדים הלכו יום אחד ולא חזרו לבית הספר הזה יותר. נתנו לילדים שקיות של טו' בשבט כי זה היה יום מיוחד .

כמו כן חילקו לנו 16 שמיכות שחורות מיטות ומזרונים של קש, נתנו פתיליה עם נפט, סירים, גביע מחרסינה לשתיית תה/קפה.

המלחמות בארץ הקודש

אני זוכרת את המלחמות בארץ : ששת הימים , יום כיפור, שלום הגליל, מלחמת ההתשה , לבנון 1 + 2 .וזה היה מאוד קשה

במלחמת ששת הימים היו בורות ובזמן האזעקה נכנסנו לתוכם כי לא היו מקלטים, או ירדנו למטה לדירה של שכנה מקומה הראשונה כי אנחנו גרנו בקומה הרביעית . היה לנו חשש גדול ופחדנו נורא נחת טיל ליד נהריה ושם התפוצץ מחסן תחמושת , אמא שלי הייתה חולה בעקבות הפחדים

קיבלתי עזרה רבה מלשכת הסעד וכך התמודדתי עם הקושי של המעבר מארץ לארץ.

היום אני בת 83 נהנית מילדיי מנכדיי ומניני כן ירבו באריכות ימים ובבריאות. אמן