מאגר סיפורי מורשת

שמי בילי אלרום, מתנדבת בתנועת של״מ. סיפור תיעוד זה מוקדש באהבה לאמי היקרה שהנחילה במשפחתנו את ערך הנתינה וההתנדבות.

סיפור זה מוקדש באהבה לאמי מיניה המר לבית רוטיבלט. אמי נולדה בשנת 1930, בעיר וולודבה שבפולין. היא עלתה לישראל בשנת 1949 בתאריך 27.5.1949  שהיה גם תאריך לידתה ליום ההולדת ה – 19 שלה.

 הורי היקרים

"אמא בצבא"  

במשך 20 שנה בכל יום ראשון, קיץ, חורף, ידענו שאי אפשר לבנות על אימא. כי "אמא בצבא",  היא מתנדבת בבסיס בקיפול מדים וניקוי נשקים. המוטו שלה היה: "לתת זה תמיד לקבל". היו הרבה רגעי שיא במהלך שנות ההתנדבות שלה: חלוקת תעודות, ימי גיבוש, טיולים, אבל אחד מהם, מרגש במיוחד היה כשהנכדה שלה, בתי אור, בדרגות קצונה, הגיעה לבקר אותה בבסיס.  החייל שהיה אחראי על המתנדבים, קפץ על הרגלים והצדיע… לא הייתה מאושרת וגאה ממנה.

אור בתי, הקצינה, מבקרת את סבתא (אימא שלי) בבסיס, במקום עבודת ההתנדבות שלה 

גם כשמחלת האלצהיימר ממנה סבלה נגסה בה בכל פעם קצת, התעקשה להמשיך להתנדב, עד לזמן שבו הם לא יכלו להמשיך לערוב לביטחונה, אז ערכו לכבודה מסיבת פרישה וכדי לא לפגוע ברגשותיה, אמרו לה ש"סוגרים את המחלקה" ומאחר והיא המתנדבת המצטיינת הזמינו את המשפחה שלה ונתנו לה תעודת הצטיינות.

אמא עדיין המשיכה לקום בכל יום ראשון (איך היא ידעה שזה ראשון??) ורצתה "ללכת לצבא".

 זה"ב בגן בעכו

בנתיים, גם אני פרשתי לגמלאות ומתוך חיפוש של דרך ועשיה חדשים התוודעתי לפרויקט המתנדבים של זה"ב בגן, פרויקט שענה על הכישורים שלי ועורר את הסקרנות שלי. חדורת מוטיבציה התחלתי לאסוף מתנדבים: הייתי צריכה לאתר, לשכנע, להסביר, להלהיב…. וכך לכל מי שפניתי בסוף הוא  היגיע וציוותתי אותו לגן.. ויצאנו לדרך…

פעם בחודש נפגשנו ל"קמפוס" של למידה, שיתוף, מפגש חברי, עשיה. המתנדבים ואני יצרנו קבוצה מגובשת של חברות ונתינה. באחד הראיונות של הטלויזיה הקהילתית אמר אחד המתנדבים: "זה"ב בגן, זאת התמכרות שאני מאחל לכל אחד" ומתנדבת אחרת אמרה: "כל השבוע אני בשביל הילדים שלי, ביום שלישי אני בשביל עוד ילדים שלי" הנסיון, האהבה, הסבלנות שהמתנדבים מביאים לילדי הגן הפכו להיות רשת של אהבה בין דורית.

שבועיים אחרי שאימא נפטרה היה כנס של רכזי של'מ בעכו וקבלתי את הזכות להנחות את המפגש. רכזת זה"ב בגן ארצית הייתה "החלק האמנותי – סיפורי" של המפגש, למחרת הרכזת הארצית התקשרה אלי והציע ללכת ללמוד "מספרי סיפורים". ניסיתי להסביר לה שאני לא פנויה נפשית להתחיל ללמוד.. . אבל היא התעקשה… וכך מצאתי את עצמי נוסעת פעם בשבוע לפרדס חנה ללמוד לספר סיפורים…

בניתי מופע – מופע שהוא סיפורים מבית אימא… מופע בו אני משתפת את הקהל במורשת הנתינה של אימא שלי וכשאני מגיעה להופיע מול מתנדבים, אני מרגישה מעין סגירת מעגל או כמו שאימא שלי היתה אומרת: "אי אפשר להוציא את הפרה ולשרוף את הרפת…"

כי לא משנה מתי, איפה, עם מי ומה אעשה בחיי, זה כנראה תמיד יהיה עם חוט שקשור מהבית חוט שאומר ש"לתת זה תמיד לקבל!".

רבי נחמן אמר: "האדם וממונו, אינם נשארים צמודים לנצח. או שהאדם "נלקח" מממונו, או שממונו נלקח ממנו". משמע, מגבלותיו של החומר ידועות ואפילו אם הוא יהלום, מה שאין כך עם הרוח.

נדיבותו של האדם והיכולת שלו לתת…מרימה אותו מעלה לאותו מקום שנישאר לנצח… כי "אין לו לאדם, אלא מה שעשה במהלך חייו" ומעשה הנתינה הוא בדרגה עליונה.

קישור לסיפור חווית ילדותי: "מה את רואה במראה"

הזוית האישית

ההתנדבות שלי: שמי בילי אלרום מתנדבת בתנועת של״מ – שרות לאומי למבוגר, החברה למתנ״סים. ריכזתי במשך שנים את תכנית זה״ב בגן – גמלאים מתנדבים בגני הילדים בעכו והיום מרכזת תכנית "היכל הנתינה" בעכו וחברה בצוות ההיגוי.

הסיפור תועד במסגרת תוכנית המתעדים – תנועת של"מ.