מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1945 בלוב, בעיר טריפולי. אבא שלי היה נשוי והיו לו חמש בנות, ביום שבת אחד הלך אבא שלי עם שלוש מבנותיו לבית הכנסת. הייתה זאת התקופה של מלחמת העולם השנייה, ואז פצצה של הבריטים נפלה על הבית ואשתו של אבא שלי ושתיים מבנותיו נהרגו. אבא שלי נותר אלמן עם שלוש בנות.

על מנת להתפרנס, אבא שלי עבד אצל המשפחה של אמא שלי בשיפוצים. הוא התאהב באחת מבנות המשפחה, הלך לבקש את ידה של הבת שאהב, מאביה, האב ענה שקודם הוא מחתן את הבת הגדולה (אמא שלי), אבא שלי הסכים ומיד חיתנו אותם בלי היכרות.

נולדו לאבי ולאשתו השנייה שתי בנות. אני הראשונה, כשבעצם הייתי הרביעית, ואחותי אסתר.

עלינו לארץ ישראל בשנת 1949. השתכנו קודם במעברה בבית ליד, ולילה אחד העבירו את כולנו במשאיות למושב חצב. במרכז המושב של היום, הקימו לנו אוהלים, בהם גרנו עד שבנו לנו בתים.

רוב התושבים עזרו בבניית הבתים, שהיו שני חדרים ומטבח, השירותים היו בחוץ בצריף מפח. בבית הזה גרנו ההורים ושלוש אחיות.

אבא שלי היה עצוב שנולדו לו רק בנות, 7 בנות, עד שבארץ בשנת 1952, אמא שלי ילדה את אחי. ומאז כל שנה נולד עוד אח: בני, יוסף, ראובן, יהודה, אחריהם מזל, שמעון, עמוס, מלכה וגבי הקטן.

הסוכנות היהודית הוסיפה לנו לבית עוד חדרי שינה וסלון, אבא שלי הוסיף מרפסת גדולה.

אבי עבד בבניין באזור חפץ חיים, אמי עבדה במשק החי. היו לנו כבשים, רפת גדולה, ולול תרנגולות.

עזרתי המון ברפת, ניקיתי את הרפת,  חלבתי את הפרות, הזבובים היו עוקצים אותנו והחלב כל פעם היה נשפך. היה צריך לחלוב את הפרות בבוקר ובערב, היו עגלים קטנים שנתנו להם לשתות גם בצהריים, כשלא היה מי שיעבוד ברפת לאט לאט מכרו את הפרות.

בשדות הייתי זורעת וקוצרת. גידלנו הכל: קישואים, כרוב, דלעת וכל מה שמתאים לעונת הגידול.

כילדה, הלכתי לגן שהיה בחצב. לגננת קראו אסתר.

גם בית הספר היה במושב. למנהל קראו זאב אלבז והמורה שלי היה שלום תשובה, תושב חצב. לכל שנתון הייתה כיתה, היינו כ 12 עד 14 ילדים, רוב הילדים נשרו מהלימודים בכיתה ח'.

בגיל תיכון הלכתי לתיכון באר טוביה, שם למדתי עד כיתה יא', משם הלכתי לקורס אחיות בבית חולים "קפלן" עם גאולה חורש.

לצבא לא התגייסתי בגלל שההורים התנגדו בטענה שבנות לא הולכות לצבא. למדתי סיעוד שנתיים וחצי וישר התחלתי לעבוד בקפלן.

בעלי יצחק, מבוגר ממני ב-10 שנים. הוא היה רווק מבוקש. הוא היה מסודר כלכלית, היה לו רכב, בין הבודדים במושב, ועבד בחקלאות.

התגוררתי בדירה של בית החולים בקפלן, היינו גרות שם שתיים בחדר. עבדנו במשמרות.

מדי פעם הייתי חוזרת הביתה. יום אחד כשעבדתי במחלקת הילדים נכנס יצחק. שאלתי אותו מה הוא עושה פה? הוא ענה שהוא מלווה מישהו. ידעתי שהוא לא דובר אמת, כי הוא היה לבד. הוא שאל אותי אם אני רוצה לחזור הביתה.

לא נסעתי אתו כי הייתי במשמרת, אז הוא הזמין אותי לסרט בעיר רחובות. בחזרה מהסרט הוא אמר לי שכל בוקר הוא ייקח אותי לעבודה. הייתה בינינו אי הבנה ויצא שהוא בא ואני כבר הלכתי. אמא שלו התאכזבה מאוד, מאוד רצתה שהוא יתחתן כי הוא היה כבר בן 33.  היא דיברה עם אמא שלי ואחרי חצי שנה התחתנו. מיד אחרי מלחמת ששת הימים. בתאריך 13.9.67 התחתנו באולמי הדרום בעיר רחובות, הגענו לחתונה עם מונית.

הייתה לנו חתונה שמחה וגדולה וכל המושב הגיע.

בזמנו לא היה נהוג לתת כסף כמתנות חתונה, וכך קיבלנו סיפולוקס להכנת סודה והרבה סטים של צלחות עם כוסות. עד היום יש לי עוד הרבה מתנות מאלו שקיבלנו.

שנה אחרי החתונה נולד הבן הבכור שלי חיים, אבא של שגב. עבדתי עד יום לפני הלידה בקפלן, וכשחיים היה בן 18 חזרתי לעבוד בקפלן במחלקת ילדים.

.

הזוית האישית

היה לי כיף מאוד לעבוד עם סבתא בקשר הרב דורי. סבתא סיפרה לי הרבה סיפורים שלא ידעתי אותם למשל איך שהכירה את סבא שלי, איך הם עלו, איך אמא שלה התחתנה עם אבא שלה. גם לסבתא היה כיף לעבוד איתי.