מאגר סיפורי מורשת

סבא חנניה מספר:

נולדתי בשנת 1936 בתימן, במקום שקוראים לו נחמה באזור חוגריה. אני בן לרצון ומזל אלקלעי. אבי היה סוחר והיו לו מספר חנויות. אבי צבר הרבה כסף ובאמצעותו הצליח לרכוש הרבה אדמות מהערבים (כ-800 דונם). את האדמות נתן  לעיבוד לכמה משפחות ערביות, כ-50 דונם לכל משפחה. בתמורה קיבל מהן  50% מהתבואה. בשעה 6 בבוקר הלכנו לכיתה שנקראה ה"חדר" להתפלל שחרית עד השעה 7. כשגמרנו להתפלל הלכנו הביתה לאכול ארוחת בוקר. בשמונה חזרנו לבית הספר ללמוד עד השעה 4. אחרי שגמרנו ללמוד הלכנו להתפלל מנחה וערבית.

בשנת 1949 נפוצה שמועה שחלק מיהודי תימן עולים ארצה. ערב אחד התכנסה כל הקהילה בבית הספר והחליטו לעלות ארצה. משפחתי הייתה ידועה בקרב המושלים של המחוז. ניגשנו אל המושל וביקשנו שיאפשר לנו לעלות ארצה ואכן קיבלנו את רשותו. ביום ראשון בראשית השבוע קמנו כל קהילת נחמה ועזבנו את מקום מגורינו. לצערנו הרב, השארנו את כל הרכוש, כולל האדמות והמבנים, ולא לקחנו איתנו כלום, פרט לכסף מזומן ותכשיטים שהיו ברשותנו. באותו יום ראשון התייצבה כל הקהילה לנסיעה לדרך, מי ברגל מי על חמורים וגמלים, עד שהגענו למקום שנקרא מצלה. מצלה היא עיר מפגש למשאיות וטנדרים. בערב לנו במקום ולמחרת השכרנו משאיות ונסענו לעיר עדן. שם היה מחנה שנוהל על ידי הסוכנות היהודית שריכז בתוכו את כל יהודי תימן שרצו לעלות לישראל. במחנה זה גרנו  כחודשיים ולאחר מכן הטיסו אותנו לישראל.

הגענו לשדה התעופה "מחנה נתן" ליד באר שבע במבצע מרבד הקסמים. כשירדנו מהמטוסים כל הקהילה השתטחה על האדמה ובירכו ברכת ש"החיינו" ושהגענו למולדת. משם הסיעו אותנו באוטובוסים למחנה "עין שמר" שליד כרכור. המחנה היה גדול מאוד והיו בו הרבה אוהלים. כשהגענו חילקו לנו תלושי מזון למחיה. והיה גם חדר אוכל גדול שמשם היו מספקים לנו את תלושי המזון למצרכים שמצוינים בתלושים. ביצים היו נותנים פעם בחודש, בשר פעם בחודשיים. כשעליתי ארצה הייתי בן 14 וניגשתי למנהל המחנה וביקשתי ממנו ללמוד בבית הספר. לאחר מבחן קצר שעשה לי החליט לשלוח אותי לבית ספר חקלאי "עיינות" ליד רחובות. במחנה נשארתי קרוב ל-4 חודשים ואז עברתי לבית ספר "עיינות" שם למדתי במשך 4 שנים. את אמא ואת האחים לא הצלחתי לאתר במשך 3 שנים כי  כל כמה זמן העבירו אותם למקום אחר.

ב"יום הילד" נסענו לרחובות, שם פגשתי חבר בן גילי שהיה איתנו במחנה "עין שמר". שאלתי אותו אם הוא יודע איפה המשפחה שלי. נאמר לי שמשפחתי עברה להרטוב ,שם נמצא הרב שוקרי יעיש. הוא לבטח יעזור לי. שלחתי אליו  מכתב ובקשתי ממנו שיודיע לי אם הורי נמצאים בישוב. לאחר מספר ימים קיבלתי מכתב מהרב שבו הודיעני שהורי נמצאים ב"קדימה". ניגשתי מלא התרגשות מן התגלית אל מנהל בית הספר שב"עיינות" וסיפרתי לו כי במשך 3 שנים לא ידעתי היכן הורי גרים ועכשיו נודע לי שהם בקדימה.

זה היה ביום שישי בבוקר. המנהל אמר לי "קח כסף" ואישר לי חופשה ל-3 ימים. בשעה אחת בצהריים עליתי על אוטובוס לכיוון תל אביב ושם הייתי קרוב לשעתיים עד שבא אוטובוס בשעה ארבע  וחצי שנסע לכיוון קדימה ונתניה. בשעה שש לפנות ערב הגעתי לקדימה והמשכתי ללכת ברגל עד שהגעתי לבית הראשון בכפר. דפקתי על דלת הבית וביקשתי שיראו לי היכן נמצאת המעברה של קדימה. המשכתי לפי ההסבר עד שהגעתי למעברת האוהלים. זו הייתה מעברה די גדולה. עברתי בין השורות והצצתי פנימה אל האוהלים בתקווה לראות את משפחתי. עברתי בערך  כ-5 שורות ופתאום אני שומע את קולו של הדוד עמרם מברך את קידוש השבת. הצצתי לתוך האוהל וברכתי "שבת שלום". דודי  לא זיהה אותי ושאל "מי אתה?" אמרתי לו "אני חנניה בן רצון, אני מחפש את משפחתי, קח אותי לאוהל של אמא שלי. דודי נכנס  לאוהל של אמא ואמר לה "יש לי בשורה טובה בשבילך". אמי שאלה אותו "מה זה?"  והדוד ענה "הנה חנניה הבן שלך". נכנסתי לאוהל ואמי התנפלה עלי יחד עם האחים והם חיבקו ונישקו אותי. נשארתי  עם המשפחה שלושה ימים וביום שלישי חזרתי לבית הספר בעיינות.

בשנת 1954 התגייסתי לצה"ל לתקופה של 3 שנים ושם שירתתי בחיל התובלה. עם סיום השרות בצבא חזרתי חזרה למשפחה.

יצאתי ללמוד הנהלת חשבונות במשך שנה ולאחר מכן התקבלתי לעבודה במועצה המקומית בקדימה. כמנהל חשבונות ראשי עבדתי שם במשך 10 שנים, ולאחר מכן מוניתי לתפקיד מזכיר וגזבר המועצה בקדימה. בתפקיד הזה עבדתי 20 שנה. לקחתי חלק בשינויים הרבים שעברה קדימה מראשית דרכה. כמו כן, הייתי דמות מוכרת והוזמנתי כמעט לכל אירוע ביישוב.

ב-1983 יצאתי לפנסיה מוקדמת. לאחר חצי שנה נתבקשתי על ידי משרד הפנים ללכת למועצות המקומיות פרדסיה ואליכין ולשמש להם כגזבר. לאחר 12 שנים כגזבר באליכין עזבתי את העבודה. כיום יש לי משק עופות להטלה של 4,000 עוף ואני נעזר על ידי הנכדים.

תודות לסבא על שיתוף הפעולה, על כך שהקדיש מזמנו, על שסיפר לי על החיים שלו ועל התקופה שחיו פעם.           ותודה לבית התפוצות על הסיור, ללילך ולאיילת.

ליחצו כאן לצפייה במצגת של חנניה