מאגר סיפורי מורשת

איך הדברים משנים את החיים…

אני סופיר יוסף (ג'וג'ו), נולדתי בטוניסיה בעיר גבס בשנת 1936. היה לנו בית עם 3 חדרים, חצר פתוחה ובאמצע היה עץ של ענבים שהיה מכסה את כל פתח החצר. דיברנו בשפת האם שהייתה ערבית. שפה שנייה – צרפתית. היינו חבר'ה מגובשים, משחקים כדורגל יחפים עם כדור מסמרטוטים.

           

אני למדתי בבית ספר מעורב, זאת אומרת צרפתי, יהודי, נוצרים, וערבים. היו בתי ספר יהודיים, שלא למדו בשבתות ובחגים היהודיים, וזה היה רמה נמוכה מאוד. לכן הורי העדיפו לרשום אותי לבית הספר המעורב כי שם, בבית ספר זה דיברו רק צרפתית, ורמת הלימוד הייתה יותר גבוהה.

                      

היו לי חברים יהודיים שכנים שהיינו משחקים יחד בשעות הפנאי. והיו לי הרבה חברים נוצרים שהייתי משחק איתם כדורגל, תופסת, מחבואים, תחרות ריצה… שמות של חברים יהודיים: רחמים, פליקס, ג'ורג', אמיל… ועוד. היינו משחקים בחבל, כדורגל, תחרות ריצה, מחבואים, חמור באמצע, תופסת… בנוסף היה ים יפה בעיר גבס בה גרנו, היינו הולכים לשם לשחות בלי ליווי המבוגרים רק אנחנו הילדים.

 

היות ולמדתי בבית ספר נוצרי גם בשבתות, הרב של בית הכנסת שלמדנו בו תורה, התנכל אליי בעונשים, צביטות ומכות. לכן עזבתי את לימודי בבית הכנסת והלכתי עם חברי הנוצרים לשחק במועדון שלהם. אמי ידעה שעזבתי. הייתי ילד שובב ולא הקשבתי לאף אחד ועשיתי מה שרציתי.

 

באחת הפעמים, יצאנו לטיול אחד מבית הספר לאחר המלחמה. הטיול היה ליער השחור בגרמניה. ראינו שם את ההרס של גרמניה, את היערות והרכבים הצבאיים שנשרפו. במלחמת העולם השנייה הגרמנים כבשו את טוניסיה ולקחו את כל היהודים לעבודת כפייה מגיל 15 ומעלה. היה שיתוף פעולה בין הגרמנים לערבים והראו להם כל בית יהודי ולוקחו את כל דברי ערך כמו זהב יהלומים…עזבנו את הלימודים, וברחנו לכפרים כי ההפצצות היו נוראיות של בנות הברית (אנגליה וארה"ב), והיו המון הרוגים. חזרנו כאשר בנות הברית כבשו את טוניסיה.

     

בגיל 15 עלית לארץ לבד, בשנת 1951. הגעתי מטוניסיה למרסי במחנה עולים לבד משם עליתי ארצה באנייה ושמה גלילה.

 

משפחתי נשארה בטוניסיה, והיא עלתה בשנת 1956. הגענו לקיבוץ נווה אילן קיבוץ שיוסד על ידי עליה מצרפת. לאחר כמה שנים עזבתי והלכתי לגור עם דודתי בלוד. עזבתי כי הקיבוץ התפרק- החברה מצרפת חזרו לצרפת. הזיכרון שאני הכי זוכר זה שבעלייה לארץ, באניית גלילה, היינו מספר רב של ילדים דחוסים בתוך בטן האנייה על הרצפה ללא מיטות, וכולם חלו במחלת ים כולל אני, הים היה סוער… לבסוף הגענו לחיפה והשמחה הייתה גדולה.

   

בטוניסיה חגגנו את כל חגי היהדות כגון: פורים, פסח, חנוכה, סוכות, והיינו שומרים שבתות ולא היינו נוסעים, קונים, ומדליקים אש, ואפילו לא חשמל. בכיפור היינו צמים, היינו מציינים את תשעה באב, ובפורים היינו עושים עוגות עם דבש. לא היה תחפושות בטוניסיה, לכן היינו משחקים עם רעשנים, קפצונים, אקדחים… היה לנו כיף. היינו שומרים על כל החגים, שבתות, והיינו מסורתיים. המאכלים המיוחדים בליל השבת היו קוסקוס, סנוויץ טוניסאי, פריקסה, ובריק.

 

כאשר התגייסתי לצבא, שירתתי בגולני בגדוד 21 במחנה עמוס על יד עפולה. רוב החיילים היו עולים חדשים, לא ידענו כל כך טוב עברית, והשתדלנו לבצע את משימותינו, לא היה קל בגלל השפה, ובגלל המצב ההתחלתי של המדינה. זה היה 5 שנים לאחר קום המדינה. השתתפתי במלחמת סיני הראשונה, ובנוסף במלחמת ששת הימים (מילואים). ביתר המלחמות הייתי מרותק לעבודתי בתעשייה אווירית שהייתה מן מחנה צבאי בתקופה זו. המלחמות אינם השפיעו עליי אבל רק דאגתי למשפחתי ולילדי.

לפני עלייתי לארץ למדתי נגרות כשנה. עליתי ארצה והגענו לקיבוץ נווה אילן קיבוץ שיוסד על ידי עליה מצרפת ושם המשכתי להתעסק בנגרות, ועד היום אני אוהב להתעסק בזה. לאחר עזיבת הקיבוץ עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות(דחק) לאחר מכן בסולל בונה בתור תפסן. בארץ לאחר שירותי הצבאי, למדתי בבית ספר מקצועי מסגרות מכנית. אחר כך הלכתי לעבוד בתעשייה אווירית (בדק מטוסים). כיום אני עובד במפעל "נידקו" שעושה עבודות לתעשייה אווירית, עובד במשרה חלקית משעה 7 עד 12:30. משנת 1997 עד היום, שנת 2015, אני עובד שם.

          

כשאחותי הגיעה לארץ בתור עולה חדשה עם בעלה בשנת 1954, שמו אותה בפחונים בבית שמש. אני הייתי באותה תקופה חייל, ובאתי לבקר את אחותי, ובדרך הכרתי את אשתי לעתיד: היא עבדה בתור גננת, ובדרך חזרה הביתה מהעבודה, נפגשנו באקראי. שאלתי אותה אם אפשר לשוחח איתה, והתחלנו לדבר על כל מיני נושאים, והכרתי לה את אחותי.

 

כל חופשה מהצבא הייתי בא לבית שמש, לפגוש את אחותי ואת חברה שלי- אשתי לעתיד. לאחר שחרורי מהצבא, למדתי בבית ספר מקצועי בתור מסגר מכני. ולאחר מכן הלכתי לעבוד בתעשייה אווירית(בדק מטוסים). בשנת 1960 בינואר הצעתי לה להתחתן, היא הסכימה, ועשינו טקס חתונה בבית כי לא היה אולמות חתונה, אחותי ואמי בשלו מאכלים לאירוע. החתונה הייתה צנועה ומשפחתית עם כמה חברים ומכרים. היו נותנים סרוויסים (סטים) של אוכל ושתייה, כלי מיטה ומגבות בתור מתנה. אני עובד גם כיום במפעל שקשור לתעשייה אווירית. משנת 1997 עד היום, שנת 2015, אני עובד שם.

 

כיום, תחביבי הם טיולים, ספורט, ים, ומפגש עם חברים. עיסוקי חוץ מעבודתי הם עבודת גינון, עבודות מסגרות בבית בתור תחביב, סודוקו ותשבצים, פאזלים… אני אוהב את כל השירים של ארץ ישראל, שירים של אריק איינשטיין, של נעמי שמר, של שושנה דמרי, של יפה ירקוני, יהורם גאון ושלומו ארצי…

 

יש לי בת זוג, ושמה שושנה. אנחנו ביחד 55 שנה. והיא גמלאית תלרד. יש לי שני בנים ובת, ויש לי 7 נכדים. הבן הבכור שלי מהנדס תוכנה, והוא בגיל 54, הבן השני מנכ"ל חברה לעבודות אלומיניום וזכוכית, והבת הקטנה עובדת בתור מזכירה בכירה בחברה לחומרי ניקוי. החג האהוב עלי הוא פורים משום שהוא עליז ושמח. אני עוסק בעבודתי משנת 1957 עד 1997(40 שנה). אני עובד גם כיום במפעל שקשור לתעשייה אווירית.

 

מה שהביא אותי לעלות לארץ זה ציונות, ואהבת הארץ בהשראת תנועת ביתר. הסדר יום שלי הוא פחות או יותר כזה: אני עובד במפעל "נידקו" שעושה עבודות לתעשייה אווירית, עובד במשרה חלקית משעה 7 עד 12:30. לאחר מכן אני עושה קניות בסופר ופעם בשבוע עושה קניות בשוק רמלה, חוזר הביתה בסביבות 13:15, עושה סודוקו ותשבצים, עובד בגינתי, עושה כל מיני עבודות תחביב, קורא עיתון, משחק עם הנכד שלי גבע כאשר הוא מגיע (אם),רואה ספורט וחדשות וגם סרטי פעולה, והולך לישון מאוחר.

 

לפני שאסיים הייתי רוצה להגיד לבסוף שמכל הזיכרונות הללו שכתבתי, יש לי זיכרון צורם שהייתי רוצה לשתף, הזיכרון הכי קשה ועצוב שלי, והזיכרון שחרוט לי בזיכרון. בשנת 1946 בערך, סבתי הייתה חולה, וכשנפטרה, הלכו להודיע לסבי (בעלה), שהיה מתפלל בחדר סמוך שתחייה, ומצאו גם אותו מת. שניהם מתו באותו יום, וקברו אותם באותו יום, וההלוויה נערכה לשניהם יחדיו.