מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של אלכס צורף

היו לי שתי מטפלות אחת יהודייה ואחת ערבייה מצבנו הכלכלי היה טוב מאוד. בשנים 1940-41, התחילו פגרום ביהודי עירק. המשפחה שלי סבלה מרדיפות של ערבים. אחרי מספר שנים אבא שלי קיבל אזהרה והחליט לפצל את המשפחה חצי מהילדים יעלו לארץ איתו השאר ישארו עם אימא בעירק הוא אמר לשלטונות שאנחנו יוצאים לחופשה בלבנון. שמענו מקצין משטרה שאנחנו (המשפחה) על הכוונת של השלטונות. יצאנו לדרך ונפגשנו בלבנון עם איש קשר שהדריך אותנו איך לעזוב את לבנון. בשעות הלילה המאוחרות קיבלה אמי שנשארה בעירק איומים, נציגי השלטונות שאלו איפה האבא? חיפשו אותו כי הוא היה פעיל ציוני ובתקופה הזאת מי שהיה יהודי ציוני בעירק הלך למאסר.

אמי החליטה גם היא לעזוב את עירק בהקדם. היא שכרה סירה ושטה יחד עם אחיי עד שהנהר אחידקל נפגש עם גבול מדינת פרס. משם עלתה לטיסה לארץ. זה היה בשנת 1951 ואז היא נפגשה עם יתר בני המשפחה. לקחו אותנו ברכב עד הגבול  וחצינו את הגבול בחושך. אותי סחב אדם על הגב כי הייתי תינוק. לאחר שאמי הגיעה לארץ, אבא ואימא החליטו לצרף את כל הילדים שפוזרו בקיבוצים, זה היה  מחוסר אמצעים לכלכל את הילדים.

בילדותי עם אמי

החיים בישראל – קשיי ההסתגלות

אחיי כשהגיעו לארץ לפני התגלו לתנאי חיים לא רגילים, הם גרו בלי חשמל בבית. גם תנאי הבישול  היו קשים, בישלו רק בפרימוסים. התאורה בבית הייתה דרך נרות. אימא רחצה את אחיי על ידי חימום מים על הפרימוסים. לכולם היה קשה עם  העלייה לארץ – התנאים בארץ היו קשים. רק בשנת 1955 חיברו חשמל לבית הוריי

לאחר תקופת מגורים קצרה חילקו את כל הילדים, כולם פוזרו למקומות שונים: האחות הגדולה, עברה לקיבוץ גיל ים, האחות השנייה עברה לקיבוץ אורן. את אחי הבכור ואותי לקחו למושב בני עטרות, שם שילבו אותנו עם הילדים של המשפחה. לאחר שנה העבירו אותי לקיבוץ מרחביה.

בינתיים, אבי קיבל חדר קטן בשכונת שבזי בתל אביב. לאחר מלחמת השחרור אבי קיבל בית ערבי שננטש בכפר בשם גמוסין. כשמעט התבססו, הוא התחיל לאט לאט, להחזיר את כל הילדים הביתה. אותי השאירו בקיבוץ מרחביה עד גיל עשר.  לא הייתה להם ברירה הייתי ילד קטן והמצב הכלכלי היה קשה אז אבא נאלץ להעביר אותי לקיבוץ. הייתי הילד היחיד שהוא ילד חוץ. הציבו אותי בתוך משפחה בתור אחד מהם. הייתי בקיבוץ עד גיל שלוש עשרה. התקשיתי בלימודים, עקב אי ידיעת השפה. חברי הקיבוץ  ניסו מאוד לעזור. צירפו אותי בגיל מאוד קטן למשפחה בקיבוץ , כמו משפחה אומנת. היה להם בן אחד בגילי שקראו לו אהוד. לאם המשפחה קראו עליזה. היות והייתי ילד חוץ, שלא דיבר את השפה התקשתי מאוד בלימודים והמשפחה סייעה לי מאוד בלימודים. נרשמתי לבית ספר מקצועי יד סינגלובסקי ללמוד במגמת חשמל.

כשלמדתי בתיכון, בגיל 17, נציגי הצבא באו לבית ספר ודרשו מהמנהל את שלושה התלמידים המצטיינים לגיוס לצה"ל. רצו שלושה מצטיינים שיסעו לאנגליה כדי להכין אניות מלחמה שיגיעו לישראל. אני ביקשתי מאחיי הגדולים לחתום לי על הסכמה לגיוס. ביום הגיוס עליתי לאנייה בשם ירושלים. הפלגנו למרסי שבצרפת ומשם  המשכנו ברכבת ללונדון ונקודת העצירה הייתה בעיר ליברפול.

הזוית האישית

סבא אלכס: זו הזדמנות בשבילי לחזור לימי ילדותי ללא הנכדה שלי לא יכולתי לעשות מצגת על האירועים שהיו בילדותי.

מעיין: מאוד נהנתי לעבוד עם סבא על המצגת וגיליתי דברים שלא ידעתי על התקופה פעם.