מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

איך בננות הצילו את אילן היוחסין שלי

אלון וסבתא מרים בפרוייקט קשר רב דורי .
המשפחה הגרעינית בדרכנו לטיול משפחתי.
לטענת אמי בננות הצילו אותי ממחלת מעיים

אלון ולדמן וסבתא מרים

נולדתי בשנת 1948, שנת קום המדינה, בסופיה בירת בולגריה, הבת השנייה לשרה והנרי לוי, כאשר נולדתי אחותי אביבה הייתה בת תשע, נולדתי אחרי כל כך הרבה שנים בגלל מלחמת העולם השנייה.

היהודים הבולגרים ניצלו מגירוש לגטאות ולמשרפות בזכותו של המלך בוריס, ושל הפטריארך סטפן, מהכנסייה האורתודוכסית הבולגרית, כמו כן הבישוף קיריל שהנהיג את הכנסייה בעיר פלובדיב, העיר השנייה בגודלה בבולגריה, איים לשכב על מסילת הרכבת  אם ישלחו את היהודים ברכבות וגם אמר ליהודים :"לכל אשר תלכו, אלך עמכם"

כך הפכה בולגריה למדינה היחידה באירופה שהצילה את כלל האוכלוסייה היהודית ממחנות המוות .(המלך בוריס שילם בחייו, בשנת 1943 מת בנסיבות מסתוריות).

אבי למד רפואת שיניים בגרמניה בעיר לייפציג, אמי בוגרת תיכון שבו למדו גרמנית צרפתית.

כאשר אבי סיים את לימודי הרפואה חזר לבולגריה, סופיה ואז הכיר את אמי והם נשאו בבית הכנסת הגדול שבסופיה.

יהודי סופיה גורשו בזמן מלחמת העולם מהעיר לכפרים, הגברים נלקחו למחנות עבודה, כך שאמי ואחותי הוגלו לכפר קטן שלא היו בו יהודים. אמי הייתה כבת 25 ואחותי כבת שנתיים.

לאחר המלחמה חזרו לדירתם בסופיה, עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 כמעט כל יהדות בולגריה עלתה לארץ.

המשפחה שלי עלתה בשנת 1949 אני הייתי בת 10 חודשים, בהגיענו לארץ נשלחנו לבית עולים בפרדס חנה. אחרי שלושה חודשים עברנו לגור בעיר יפו, עיר שהיו בה בולגרים רבים.

בגיל  15 חודשים חליתי במחלת מעיים מסתורית. שלשלתי בלי הפסקה ואפילו הפסקתי ללכת. במשפחתנו המורחבת היו רופאים הן מצד אבא והן מצד אימא.  הרופא שהיה דוד של אבי נתן הוראה שלא לתת לי לאכול דברים שעשויים לגרום לשלשולים. ולשמור דיאטה! הרופא שהיה דוד של אמי הציע לתת לי לאכול הכל! אבל אף אחד מהם לא היה אופטימי והתחזיות היו שלא אשרוד. ואם אשרוד לא אתפתח ואשאר קטנה ורזה. אחד הרופאים הציע לאמי לתת לי לאכול בננות וכך אמי עשתה והנה אני לפניכם.

עד מותה של אמי, היא נשבעה שבננות הצילו את חיי. (לדעתי כוונתה הייתה שהבננות גרמו לי לגדול ולהתפתח). אחותי טוענת  שזה הפניצילין, שרק התחילו להשתמש בו באותם ימים…

בבית דברו בולגרית, והסבתא שלי ואמי דיברו ביניהם לדינו שזו שפה ספרדית עתיקה שהיהודים שגורשו מספרד שימרו אותה וברבות השנים הוסיפו לה מלים בעברית.

כמו כן הורי ידעו לדבר גרמנית, וכאשר לא רצו שאחותי ואני נבין מה הם אומרים היו מדברים ביניהם בגרמנית. סבתא שלי ואמי ידעו גם צרפתית (כאשר הייתי בתיכון סבתי עזרה לי בשעורי הבית בצרפתית).

לא הכרתי את סבי וסבתי מצד אבי. סבתי ונטורה נפטרה בגיל מאד צעיר, ואפילו אמי לא זכתה להכירה, סבי אברהם לבית לוי נפטר בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר יהודי סופיה הוגלו לכפרים.

כל חיי הבוגרים, עד לנשואי גרתי ביפו. אינני זוכרת שהיו לנו משחקים, הייתה לי בובה אחת שהורי הביאו מבולגריה, וכל המשחקים ,למיטב זיכרוני, היו משחקי דמיון.

בהיותי בת 7 עברנו לגור ברחוב שדרות ירושלים ולאבי הייתה מרפאת שיניים בבית.

למדתי בבית הספר ע"ש "ויצמן" שהיה מאד קרוב לביתי שבשדרות ירושלים, כך שהלכתי  אליו לבד, בכיתות הנמוכות אולי עד כיתה ג', בגלל מספר גדול של ילדים, ומחסור בכיתות למדנו במשמרות, כלומר היו שתי משמרות בבית הספר אחת מ0800 – 1200 והשנייה מהשעה 1200 -1600, בזמננו היו בבית הספר,כנראה מכיתה ו', שיעורי תזונה , שבהם היינו לומדים לבשל עבור המסעדה שהייתה בבית הספר, למסעדה היו רושמים הורים שרצו שילדיהם יאכלו,  כמו כן היה שיעור מוסיקה/זימרה וכן למדנו חקלאות. בכיתה ז' ח' למדנו מלאכה, הבנות למדו תפירה, (כולל רקמה, ותפירה במכונות תפירה, גזירה וכיו"ב) והבנים למדו נגרות. לא היה חוק חינוך חובה מעבר לכיתה ח', והרבה מאד תלמידים אחרי כיתה ח' הלכו לעבוד, חלקם הלכו לבתי ספר מקצועיים דו שנתיים הבנות הלכו ללמוד פקידות. היה מבחן שנקרא "סקר" והוא למעשה זה שניפה את התלמידים, מי ימשיך ללמוד בתיכון מי ילך ללמוד בבית ספר מקצועי, ומי יצא לעבוד.

בכיתות ז' וח' יצאנו לטיולים שנתיים עם לינה, לא נסענו באוטובוסים כמו היום, אלא היו משאיות שמאחורה שמו ספסלים משני הצדדים וספסל אחד באמצע, ישנו בכתות בבתי ספר שהיו ליד יעדי הטיול.(בית ספר יסודי היה מכתה א' – ח', שמונה שנות לימוד, לא הייתה חטיבת ביניים)

הייתה לי ילדות מאושרת רוב הזמן שיחקנו בחוץ, תופסת, שבע תחנות, מחניים, קלאס וכדומה, לא היו לנו הרבה משחקים, היה לנו דוק, חמש אבנים שאספנו בחוץ, ובגיל יותר מאוחר קנו לי "מונופול" ואתו יכולנו לשחק שעות. היו לי הרבה חברות רובן מבולגריה או תורכיה ורומניה.

אני זוכרת את סבי  אלברט ,כאשר הייתי חולה בילדותי, (בזמננו מי שהיה חולה היה חייב לשכב במיטה, בייחוד אם היה חום) היה מגיע, יושב ליד מיטתי והיה מקריא לי סיפורי ילדים בבולגרית מתוך ספרים שהביאו מבולגריה, (כל כך אהבתי שהיה בא!!) אני כמובן ידעתי בולגרית היטב, כי כפי שכבר ציינתי בבית דיברנו בולגרית, סבתי ואמי דברו ביניהן לדינו (ותודות לכך רכשתי שפה נוספת), סבי היה מוציא אותי מהגן לעיתים די קרובות, בדרך עברנו ליד קונדיטוריה והוא היה קונה לי עוגה, עד היום אני זוכרת את צורתה ואת ריחה, (זו הייתה עוגה בצורת צינור ממולאת בקרם וניל לבן "יאמי").

בגיל 8  בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני, ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש", זו הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת לבין מצרים, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 הייתה מלחמה שיזמה ישראל נגד מצרים בשל הסלמת מעשי האיבה מצד מצרים .

האזרחים היו צריכים להאפיל את החלונות (להדביק קרטונים שחורים על החלונות) על מנת שהאויב לא יוכלו לראות אורות ולא יוכל להפגיז עם מטוסים. בזמן האזעקות, היות שהדירה שלנו הייתה בקומת קרקע כל השכנים ירדו אלינו וישבנו במסדרון הבית.

בבית שמענו הרבה מוזיקה קלאסית, אופרות, קונצרטים באך, מוצרט, בטהובן ורדי וכדומה, בכיתה ח' אבי עשה לי מנוי לתזמורת הפילהרמונית לנוער והייתי נוסעת להיכל התרבות לקונצרטים, גם להורי היה מנוי לקונצרטים, אבל מסתבר שאני לא אוהבת מוסיקה, (אחותי עד היום הולכת לקונצרטים והיא הרבה יותר מוסיקלית ממני), למדתי לנגן  באקורדיון במשך שלוש שנים  וגם כאן ללא הצלחה יתרה.

בילדותנו נהגנו לשחק רוב הזמן בחוץ, שחקנו תופסת, מחניים, שבע אבנים, הקפות, קלאס בימי החורף שחקנו חמש אבנים, דוק, ומאוחר יותר מונופול.

היות שאמי ידעה גרמנית (שפה שלמדה בתיכון בבולגריה) היא השתמשה בשפה בחיי היום יום שלה, בקניות, יכלה גם לתקשר עם השכנים והזבנים שדיברו "אידיש"  או גרמנית. כפי שציינתי ביפו האוכלוסייה הגדולה הייתה של יוצאי בולגריה, למרות שהיו גם תורכים, רומנים ואחרים. האוכלוסייה הערבית שנשארה ביפו גרו במערב העיר וקראו למקום "השטח הגדול", סביבות השעון, יפו העתיקה  ועג'מי של היום.

כאשר סיימתי את בית הספר היסודי נרשמתי לתיכון "גאולה" בתל אביב, (הלימודים בתיכון היו כרוכים בדמי לימוד ששולמו על ידי ההורים לא היה חינוך חינם כמו היום) לתיכון הייתי חייבת לנסוע בתחבורה הציבורית, אוטובוס, דבר שלא היה פשוט, כי האוטובוסים היו מגיעים מלאים מבת ים ולעתים קרובות לא עצרו בתחנה שהייתי צריכה לעלות, דבר שגרם לי לאיחורים רבים, המדיניות בתיכון הייתה שכל מי שמאחר חייב ללמוד בע"פ 10 פסוקים מספר משלי, כל כך שנאתי את זה, כי האיחור לה היה באשמתי.

הלימודים בתיכון היו רציניים ותלמידים שהיו להם יותר משני שליליים, (ציון פחות מ- 60) נשארו כיתה או סולקו מבית הספר, לתלמידים שהיו רק שני שליליים היו חייבים ללמוד בקיץ ובתחילת השנה לעשות מבחן מעבר, ובכל זאת התקופה זכורה לי כחוויה חיובית (ועד היום יש לנו חבורת נשים 13 במספרן, כולן מבית הספר התיכון, אנחנו נפגשות על בסיס קבוע) הלימודים לא היו קלים, אבל היו לנו פעילויות רבות של גדנ"ע (גדודי נוער עברי) ובמסגרת הזו גם יצאנו לקיבוץ "גבולות" שבנגב ל-10 ימים לעזור למשק בחקלאות. אספנו תפו"א אכלנו בחדר האוכל של הקיבוץ, השתכשכנו בבריכה, בקיצור הייתה חוויה נהדרת (בייחוד שזה בא על חשבון הלימודים) כמו כן יצאנו למסעות וישנו באכסניות נוער.

מיד לאחר בחינות הבגרות, אולי שבוע עם סיומן, בחודש יולי התגייסתי לצה"ל, יחד איתי באותו המחזור התגייסו עוד 8 בנות מהתיכון, השמחה הייתה גדולה כי כולנו היינו יחד בטירונות ובאוהל אחד ב"מחנה שמונים "שליד פרדס חנה. הטירונות עברה עלינו בקלות, כי היינו חבורה מגובשת, לא היינו צריכות לעשות שמירות מסובכות (זה היה בסיס טירונים של הנח"ל והיו בנים), כשסיימתי את הטירונות שלחו אותי לקורס שלישות ולאחר מכן הוצבתי בגדוד תותחנים ב"חצור", השירות שלי היה קל ביותר, היינו סך הכול חמש בנות בגדוד ללא שמירות, ללא תורנויות מטבח, אכלנו בחדר אוכל של הקצינים בקיצור כמו שהילדים אומרים "סבבה".

את יום העצמאות ה-19 שלה, מדינת ישראל לא חגגה בשמחה גדולה. המצב הכלכלי היה קשה והמציאות הביטחונית לא האירה פנים גם היא.

בערב יום העצמאות שרה זמרת צעירה בשם שולי נתן שיר חדש פרי עטה של נעמי שמר: ירושלים של זהב – "איכה יבשו בורות המים כיכר השוק ריקה ואין פוקד את הר הבית, בעיר העתיקה". כחודש מאוחר יותר, אחרי שישה ימי קרבות בהם נחל צה"ל ניצחונות גדולים, השתנתה המציאות הישראלית כליל. שמר הוסיפה  לשירה בית בזו הלשון: "חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה "הר הבית בידינו"

אחרי כ- 9 חודשי שירות שלי בצבא התחילה תקופת "ההמתנה" לאחר שנאצר (נשיא מצרים) סגר את מצרי טיראן שבים סוף, זו הייתה תקופה קשה של חוסר וודאות, בגלל המתח עם המצרים , והחשש לתחילת מלחמה מקיפה, האוכלוסייה האזרחית התכוננה בעורף, בהכנת שוחות, באפלת החלונות, בגיוס המילואים, זו הייתה תקופה מאד מאד מתוחה, גברים שלא גויסו התביישו ללכת ברחובות, כאשר הייתי יוצאת מהבסיס ראיתי  שהיו מעט מאד אנשים ברחובות, הייתה אווירת נכאים.

בחמישה ביוני פרצה מלחמת ששת הימים שנמשכה עד ליל 10 ביוני. המלחמה הסתיימה אחרי ששה ימים בניצחון מוחץ שלנו. היות ששרתי בתותחנים, אחרי המלחמה הורידו את החיילות לסיני, אני זוכרת שנסענו דרך רצועת עזה, "אל עריש", היה מאד מפחיד, נשארנו מעט זמן  הוחלט להחזיר את החיילות בגלל חוסר תנאים, ובגלל הסכנה.

מצעד יום העצמאות ה-20 למדינה היה הגדול שערך צה"ל מעודו.

כאשר השתחררתי מצה"ל בחודש מרץ 1968, היה ברור לי שחייבים ללמוד באוניברסיטה ונרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, תחילת שנת הלימודים הייתה בחודש אוקטובר, כך שיכולתי לעבוד כחצי שנה עד לתחילת שנת הלימודים, מצאתי עבודה בבנק, המשרה לא דרשה ממני מאמץ ועבודה רבה, כך שיכולתי לעשות קורס באנגלית באוניברסיטת תל אביב על מנת לקבל פטור מאנגלית. (כל סטודנט חייב היה להגיע לרמה מסוימת באנגלית על מנת שיוכל ללמוד).

למדתי באוניברסיטה העברית שבירושלים מקרא וספרות, ועשיתי תעודת הוראה במקרא ספרות ודקדוק.

בתקופת הלימודים בירושלים גרנו ארבע חברות מהתיכון בדירת שני חדרים ,שתי בנות בחדר. תקופה סטודנטיאלית מקסימה.

בדירה שלידנו גרו ארבעה סטודנטים, וכך הכרתי את משה פריימן (סבא של אלון) שהיה סטודנט לכלכלה ומדעי המדינה בשנה השלישית שלו. ובשנת 1970 נשאנו. חמי וחמותי יונה ולאה פריימן (הוריו של משה, סבתא וסבא רבא של אלון) התעקשו על חתונה גדולה, התחתנו באולמי "גילטון" שבתל אביב, עם כ-300 מוזמנים, בזמננו היה נהוג לקבל מתנות, אני זוכרת שקיבלנו 4 סיפולוקסים שבדיוק התחילו להיות באופנה. (מה שהיום אתם מכירים סודה סטרים) כמו כן קיבלנו סרוויסים (מערכת כלי מטבח להגשה הכוללת כוסות, צלחות  קנקנים וכדומה) סטים של סכו"ם מפות וכיוצא בזה, (היינו צריכים להחליף חלק מהמתנות בגלל הכפילויות).

לאחר החתונה עברנו לגור במעונות הסטודנטים לזוגות נשואים בקרית יובל שבירושלים.

בזמן הלימודים עבדתי ברשות השידור במחלקה הפרסית. (וזאת בלי לדעת מילה בפרסית) הייתי פקידה וגם כאן התמזל מזלי וכמעט ולא הייתה עבודה, כך שיכולתי ללמוד ולעשות עבודות ותרגילים לאוניברסיטה.

נשואים והעברה לעיר רמת גן

כאמור משה ואני נשאנו בשנת 1970, קנינו דירה בעזרת ההורים (הסבים והסבתות של אימא של אלון) בעיר רמת גן.

בתאריך 25.10.1972 ילדתי את בתי הבכורה תמר, אימא של אלון, בבית החולים "הדסה עין כרם", הלידה בבית החולים הייתה חוויה, הבעלים יכלו להיות עם היולדת עד ממש רגע הלידה (דבר שהיום נראה טבעי ורגיל בימים ההם היה יוצא דופן) הייתה גישה חופשית לחדר התינוקות ואפשר היה לקחת את התינוק לחדר כל אימת שהיולדת חפצה בכך (גם זה היה שונה בימים ההם מבתי חולים אחרים). עם שחרורי מבית החולים נסענו לדירתנו שברמת גן.

תמר הייתה תינוקת שהחלה לדבר בגיל של כ-10 חודשים, בתחילה רק מילים, ואח"כ החלה לצרף מילים למשפטים, לא אהבה לישון, וזכור לי שהייתה מתעוררת בחמש וחצי שש בבוקר קוראת :"התעוררתי שימי תממי נעלים" המשפט היה מקסים, אבל השעה הייתה "על הפנים", בגיל שנה וחודשיים החלה לסבול מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות, רופא אא"ג המליץ לנו לעשות ניתוח פוליפים על מנת לפתור את הבעיה, לצערי הרב שמענו בקולו, אבל הבעיה לא נפתרה, לאחר שחברתי הרופאה המליצה לי על רופא אא"ג שהיה סגן מנהל המחלקה בבית החולים בלינסון שבפתח תקווה הצלחנו לפתור את הבעיה, הרופא שם לה "כפתורים" באוזניים, זו צינורית שמאזנת את הלחץ בין האף לאוזניים, (הצינורית הזו קיימת בגוף האדם, אבל היא מתפתחת רק לאחר גיל חמש), הטיפול הזה היה חדשני, שאפילו רופא הילדים של תמר לא הכיר, ואכן הדלקות והכאבים פסקו.

לקראת שנת הלימודים ב-1973 חיפשתי עבודה בהוראת ספרות מקרא ולשון, מצאתי עבודה בסמינר למורים וגננות ערביים ביפו.

כאשר תמר, אימא של אלון, הייתה בת שנה פרצה מלחמת יום כיפור (6.10.73 – 24.10.73 ) זו הייתה אחת מהמלחמות הקשות ביותר שעברה מדינת ישראל במהלך קיומה, והיו לה השלכות נרחבות בשנים שלאחריה על מדיניות החוץ והפנים של ישראל. המלחמה פרצה ביום הכיפורים, שבת, ה-6 באוקטובר 1973, שעה 14:00, במפתיע, בשתי התקפות רבות עוצמה: של הסורים ברמת הגולן ושל המצרים בחצי-האי סיני, ירדן לא הצטרפה למלחמה מפני חרדתה מתקדים "ששת הימים".

המלחמה אמנם הסתיימה אבל אנשי מילואים רבים לא שוחררו. ביניהם  אישי, משה, סבא של אלון, החלטנו שתמר ואני נעבור לגור בבית הורי  שביפו (סבא וסבתא של תמר) כי סמינר המורים שבו עבדתי  היה ביפו, וכך יהיה קל להגיע, וסבתא שרה תטפל בתמר, וכך היה, נעלנו את דירתנו שברמת גן ושבעה חודשים גרנו ביפו, משה היה רק מגיע לחופשות .

כאשר משה סיים את המילואים חזרנו לרמת גן, ואז רשמתי את תמר למעון "ויצו" שליד הבית, תמר הייתה בת שנה ו-10 חודשים, גמולה מחיתולים ומדברת, המעון פעל מהשעה 0700 -1600, הסמינר בינתיים עבר לאזור עמק חפר, ליישוב "הדר עם" ובשנת 1980 הסמינר עבר למכללת לבית ברל.

סבא של אלון, משה, עבד ברשות שדות התעופה כממונה על התקציבים, וכעת הוא גמלאי, מיד עם צאתו לגמלאות, נרשם ללימודי היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, עד היום משה הולך להרצאות, מכון אבשלום, קתדרה, יד ושם, קורסים מקוונים, בקיצור איש אשכולות.

אני גמלאית של משרד החינוך, אנו עוזרים בטיפול בנכדים (שישה במספר וכן ירבו). משה ואני רשומים יותר מעשרים ושתיים שנים בקבוצת מטיילים פרטית, אנחנו מטיילים אחת לחודש ברחבי ישראל, נוסעים לטיולים בחו"ל, נפגשים עם חברים, הולכים למופעים וסרטים, משתדלים להפיק מהחיים כמה שיותר הנאות, ובעיקר מהמשפחה הילדים החתנים ,הכלה והנכדים.

המטבח הבולגרי

המטבח היהודי בולגרי הושפע מהמטבח הספרדי. התורכים היוונים והבולגרים הם צאצאי מגורשי ספרד ולכן חולקים מטבח דומה, המאכלים שכל הישראלים מכירים הם בורקס במילואים שונים, גבינות, תרד, חצילים , הגבינה הבולגרית (סירנה) שהיום כולם אוכלים ונקראת גם גבינה מלוחה, מה שהבולגרים הצליחו להכניס, ואפילו במסעדות מגישים, זה אבטיח עם גבינה בולגרית. היום גם קציצות הכרישה שנקראת בבולגרית "פרסה" חדרו גם למטבח הישראלי, אחד המאפים שמזוהים עם הבולגרים זה ה"פסטל" מאפה של בצק עלים במילוי בשר טחון. בלדינו זה "פסטל די קרנה".

הזוית האישית

אני גמלאית של משרד החינוך, אנו עוזרים בטיפול בנכדים (שישה במספר וכן ירבו).

מילון

הֶאֱפִיל
גרם לחושך . הֶחְשִׁיךְ

ציטוטים

”האזרחים היו צריכים להאפיל את החלונות (להדביק קרטונים שחורים על החלונות).“

הקשר הרב דורי