מאגר סיפורי מורשת

שמי אנה קאיקוב, נולדתי ברמני שבאוקראינה בשנת 1951 לאחר מכן עברתי לבלרוס עם משפחתי ושם נולדה לי בת בשם אלה. אני עליתי לארץ ישראל בינואר 1991 עם בעלי יוסף והורי, בתי הגיעה לארץ חצי שנה לפני.

אסון צ'רנוביל זרז את הצורך לעלות לארץ

מה שגרם לנו להחליט לעלות לארץ ישראל היה הפיצוץ בכור הגרעיני בעיר צ'רנוביל, שהיה קרוב למקום שבו אנחנו גרנו. התגלה שהפיצוץ מסוכן לבריאות וגורם למחלות רבות לכן הבנו שצריך לנסוע לארץ בעקבות הסיטואציה הזאת. אני החלטתי לשלוח את בתי היחידה לישראל בגלל הפיצוץ המסוכן עם עוד נערים בגילה, זאת הייתה תכנית לנוער שהביאה ילדים מבלרוס לישראל ללא מבוגרים כיוון שלא נתנו אישור למבוגרים לצאת מהארץ.

היה לי מאוד קשה לשלוח את בתי שהייתה מאוד קטנה, רק בת 12, לבדה לארץ אחרת. זה היה ממש מפחיד אבל בגלל המצב המסוכן היה צריך לחשוב על הבריאות של בתי וזו הייתה האפשרות היחידה. לאחר תקופה של חצי שנה אנחנו קיבלנו אישור עלייה לארץ ישראל,  זינקנו על אפשרות זו כי רצינו לחיות במקום עם כל היהודים ללא האנטישמיות שבבלרוס.

כאשר הבת שלי נסעה היא שלחה המון מכתבים והיו פעמים מועטות בהן היה ניתן לצלצל בטלפון שבאותה התקופה היה יקר ומסובך. פעם אחת אני הצלחתי להתקשר למקום שבו הבת שלי הייתה (פנימייה של ארגון חב"ד), היא ענתה לי וכאשר היא דיברה איתי היא הייתה מאוד חולה ובקושי הגיעה לטלפון אבל היא לא אמרה לי דבר כדי שאני לא אדאג.

איחוד המשפחה

אחר חצי שנה כל המשפחה נפגשה, אני ובעלי הגענו לארץ וישר נסענו לראות את אלה (הבת שלנו) בפנימייה. אני בקושי זיהיתי אותה כי היא גדלה, השתנתה והתבגרה. היינו מאוד מאושרים ושמחנו כי שוב חזרנו להיות משפחה קטנה אך מאוחדת. היה מאוד קשה להתחיל חיים חדשים בארץ, התחלנו הכל מאפס, לא ידענו את השפה ואת המדינה, לא היה לנו עבודה ומקום לחיות. הגענו בדיוק לתחילת המלחמה עם עיראק וממש פחדנו כי לא ידענו כיצד להתנהל, לא היה ממ"ד והביאו לנו מסיכות גז.

למרות כל הקשיים בעלי הלך לחפש עבודה, והוא מצא עבודה פיזית מאוד קשה שבא מכניסים ומוציאים ארגזים במפעל, רק כדי לקבל מעט כסף. לאחר חודש עבודה של בעלי המנהל לא שילם לו את הסכום המבוקש, לכן אלה שהייתה עדיין מאוד צעירה אך ידעה לדבר בעברית הלכה לדבר עם המנהל שרימה את בעלי ושאלה אותו "למה לא שילמת לאבא שלי שעשה עבודה מאוד קשה ומלאה? איך אתה לא מתבייש לשקר ככה, הרי אתה לובש כיפה ואתה דתי!". בזכות הבת שלי קיבלנו את המשכורת המלאה והוא המשיך בעבודתו.

היה מאוד קשה להסתגל לחיים בארץ, גם אני עבדתי בכל מקום אפשרי כדאי להרוויח כסף. בניקיונות בית, במפעל אלקטרוניקה, במפעל לייצור לחם, חנות דגים ועוד. ואז התחלתי ללמוד הנהלת חשבונות, ומאז אני עובדת בחברת אפרודיטה עד עכשיו. היה בהתחלה מאוד קשה אבל לאט לאט הצלחנו להתמקם בארץ ישראל וללמוד לאהוב את המדינה. היום אנחנו שמחים ולא מתחרטים שהחלטנו לעבור לכאן כי עכשיו יש לנו את כל מה שרצינו אי פעם: משפחה גדולה ואוהבת, נכדים, ילדים ובית חם.

הזוית האישית

אנה ואמילי: אנחנו חווינו חוויה משמעותית ומיוחדת, למדנו דברים אחת על השניה שלא ידענו קודם, שמעתי סיפורים מסבתא שלי שיישארו איתי כל חיים, היה מאוד מהנה ומרגש לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי, היא למדה הרבה ממני על המחשב ואני למדתי גם הרבה דברים ממנה. היה לנו מאוד כיף להיות ביחד ולבלות עוד זמן איכות.