מאגר סיפורי מורשת

נתחיל בזה ששנת העלייה שלי הייתה ב שנת 1950. תחילה זכור לי שלקחו אותנו למעברה בפרדס חנה, היינו שבע משפחות באותו הבניין ואילו רק וילון הפריד בינינו, היה מאוד קשה, לא ידענו את השפה ולא תקשרנו עם אף אחד. בפרדס חנה נולדה לנו אחות ששמה יהודית, בשעות הבוקר אמי לקחה אותה לבית התינוקות (מעון), כך נקרא בזמנו. באחד ימי השישי אחי הלך להחזירה הביתה  מבית התינוקות ולפתע ללא שום סיבה נאמר לו שהיא מתה. אחי לא הבין היכן הגופה וכששאל נאמר לו שלקחו אותה לקבורה בחיפה, באותו הרגע אחי רץ לחיפה ושם נאמר לו שמעולם לא קרה דבר כזה. אני ומשפחתי עם כל הנאיביות וחוסר הידע שלנו, לא ידענו מה לעשות. לאחר מכן נודע לנו שהיא לא מתה אלא נחטפה, לא ידוע לנו למי, איך והיכן היא עד היום. בפרדס חנה לקחו אותנו למעברה נוספת ששמה היה "מעברה מספר 5" מעברה זו הייתה בנתניה. המעברה הייתה ללא חשמל, שירותים אחד לכל השכנים וכך גם ברז אחד שבו שטפנו גם את הכלים. אני עוד זוכרת את ימי הצנע שכל פעם נתנו לנו תולשי מזון למעט מצרכים שבקושי הספיקו לנו, אמי תמיד ידעה להמיר מצרכים שלא היה לנו צורך בהם במצרכים אחרים. באותה התקופה אבי נפטר, אני ומשפחתי נשארנו לבד. לאחר כמה שנים העבירו אותנו לשכונת דורה בנתניה. עם כל הקושי הייתה בינינו אחווה מדהימה, עזרה אחד לשני, כיבדנו אחד את השנייה ללא אפליות, למדנו לחיות ולקבל את כל העדות, למדנו בבית הספר וטיילנו פעמים רבות. החוויות שצברתי בתנועת הנוער הן מדהימות, היה גיבוש מקסים וללא מיריבות (כמובן שגם ללא טלפונים). אני מתגעגעת לימים שהיינו יורדים ומשחקים, עושים הרבה חברותא, קומזיצים בלילה, ריקודי עם ושירה. אני מתגעגעת לסיפורים של השכנים, כשכל משפחה מספרת את מנהגיה וסיפוריה. תוך כדי הלימודים יצאנו אחותי ואני לעבוד, עבדנו במשק בית,חקלאות וכמובן שגם בייביסיטר. עבדנו בכדי להתקיים! והיום אני אימא לארבעה ילדים וחמישה נכדים חמודים ונפלאים. ואני מאוד שמחה שאני באה ללמוד, זה נותן לי עוד המון העשרה וידע, ולפגוש אנשים, תלמידים ומורים זה פשוט מהנה.  יישר כוח לכולם!.

הזוית האישית

החוויה הייתה שונה אך מהנה, למדנו המון על הגיל הבוגר יותר שבזמנו המסכים והאינטרנט לא שלטו בחיינו.