מאגר סיפורי מורשת

שמי לואיזה נולדתי בספרד בשנת 1953. בשנת 1957 עלינו לארץ ישראל, וגרנו בקרית גת, אני וכל מישפחתי. למדתי בבית הספר עליות בקרית גת. כל שנותי בבית סיפרי היסודי נהנתי מחבריי וחברותיי והיה מאוד כיף בבית הספר. לאחר מכן למדתי בתיכון בכפר סילבר, בבית ספר חקלאי וזאת הייתה חוויה ללמוד שם. בשנת 1972 הכרתי את בעלי אברהם, הוא היה בשירות סדיר ואני למדתי. הכרנו על ידי חברה משותפת ואז האהבה פרחה. אחרי שנה שהכרנו התחתנו. גרנו בקרית גת ושם נולדו שלושת ילדי: אייל, אופיר ומרים.

לאחר שמונה שנים של  מגורים שם, התגבשה הקבוצה להאחזות נחל מורג, בחבל גוש קטיף, ועברנו כל המשפחה. בנח"ל מורג, נהלנו משק ומשם עברנו ליישוב הקבע בדולח, בגוש קטיף, שם השתקענו. בעלי בנה את המשק בבדולח, ואני עבדתי בגן. ביישוב החדש בדולח.  נולדו לי ילדים נוספים: חיים, לירז ואדר. תקופת חיינו בגוש קטיף, נמשכה עשרים וחמש שנה. אלו היו השנים הכי יפות, בהן גידלתי את ילדי וחיתנתי את ילדי, ושם גם נולדו לי נכדי האהובים שלי. זו הייתה תקופה מושלמת וטובה והיה לי כיף לגדל שם את ילדי ולראותם גדלים מתגייסים לצבא והבנות לאולפנה.

בשנת 2005, היה הפינוי מגוש קטיף, עברנו לגור בניצן. עם כל הקושי והבלבול שהיה במעבר, היה חשוב לי בתור אמא לאחד את משפחתי, להיות יחד. עם הזמן הבנתי שאני צריכה לדאוג לפרנסת ביתי, ואז נולד הרעיון שבעלי יצא לעבוד במרוקו, בהדרכה של חקלאות, כדי להישאר שפוי, אחרי הפינוי, שהיה לו קשה מאוד.

הוא הרגיש שאין לו למה לקום בבוקר, מאחר שכל מה שהקים בגוש נשאר שם. ברוך ה' הרעיון לצאת למרוקו תרם מאוד, והוא יצא לעבוד במרוקו. באחת הפעמים שחזר בחופשה הביתה הוא הביא קומקום גדול – ברד אתי, במרוקאית.

הקומקום שימש אותנו בכל ערבי שבת וחגים. אחרי הארוחה מכינה קומקום תה לכולם וזה היה מאחד את כל המשפחה סביב השולחן בתוספת עוגיות מרוקאיות.

זה היה לי להישג כי הצלחתי לשמר על אחדות, והמשכיות נורמטיבית, משפחתית, כמו שהייתי רגילה בחיי.

בהמשך חיינו, בעלי וילדי הקימו את משכננו החדש שנמצא בזיקים, זה היה לאחר התלבטות לא קלה, כי ידוע מה מצב החקלאות בארץ. אולם מעל הכל אני ראיתי את החשיבות של העשיה. שיהיה למה לקום בבוקר, ולראות ירוק בעיניים. היום אנחנו מגדלים ירק ללא חרקים.

לדעתי הדבר החשוב שלמדתי ואותו אני מנחילה לילדי, שעם כל הקשיים, והיו קשיים לא מעטים בפינוי הגוש, רגשיים, כלכליים, התאקלמות ומציאת פרנסה, צריכה להיות עשייה, התחדשות. זה הישג בחיי, ותודה לאל שהייתי ונשארתי חזקה. ברוך ה' המשפחה גדלה והיום אני מביטה קדימה אל העתיד ולא נשענת אל העבר כי זאת הדרך להישרדות. נפלת, תקום! וזה הדבר הנכון לעשות כי אדם בלי עבודה ועשיה הוא לא קיים, במיוחד אחרי מה שעברנו בפינוי.

הזוית האישית

אוריה וליאב – למדנו מהתכנית הרבה דברים שלא ידענו לפני, למשל כמו ברד אתי שזה קנקן תה.