מאגר סיפורי מורשת

אריה יאס הוא אמן ישראלי, במאי תאטרון וטלוויזיה, איש תקשורת, שחקן, עיתונאי, מפיק, יזם, מנחה, עורך ומחזאי ישראלי.

היה מנהל מחלקת הדרמה בטלוויזיה הישראלית. אחראי תוכניות תרבות בערוץ 33 ומנהל 'קול המוסיקה' של קול ישראל.

בין השאר זכה גם בתואר: אחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית.

אריה יאס פעל במקומות שונים בעולם ובשפות שונות, ובכל אלה – בתאטרון, טלוויזיה, מוזיקה, והאמנות הישראלית – הביא לידי ביטוי את תפיסת עולמו הרואה בשילוב האמנויות דרך לחבר בין בני אדם.

"כל חיי", הוא אומר, "אני בעצם עושה את אותו הדבר. אני מנסה להוסיף ולהביא עוד קצת יופי לעולם. אבל בכל פעם, אני עושה את זה אחרת."

אנחנו, אלונה פוירמן, שיר דביר ושלו שלום, תלמידי ביה"ס קורצ'אק בקריית מוצקין, נפגשנו עם אריה יאס במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי.

אריה העלה את הרעיון לצאת לכמה ממקומות ילדותו בקריה בעקבות תמונות ישנות שמצא באלבום התמונות שלו, ולשחזר כמה מהן.

במילים אחרות: ליצור את אותה תמונה, אבל אחרת…

ובין לבין, לראות איך ומה השתנה בין אז להיום.

 

ראיון עם אריה יאס

למדת בחו"ל ולאחר מכן עבדת שם והצלחת, מדוע החלטת לחזור לארץ?

האמת היא, שהיה ברור לי מאז ומעולם שאני חי ויוצר כאן בארץ. אף פעם לא חשבתי לחיות בחו"ל.

הייתי שחקן בלהקת פיקוד מרכז בזמן השירות בצבא ואחר כך נרשמתי לאוניברסיטת תל אביב לחוג לתאטרון שהיה אז בתחילתו.

כיוון שאמי התנגדה מאוד שאלמד תאטרון, נסעתי לבלגיה ללמוד אמצעי תקשורת באוניברסיטת בריסל, שהייתה האוניברסיטה השנייה בעולם לפתוח מגמה לאמצעי תקשורת. נסעתי כדי להתעשר בידע, ויצא שכבר בתקופת הלימודים, התחלתי לעבוד ולביים שם בתאטרון ובטלוויזיה. מהר מאד הוזמנתי לביים וליצור בצרפת, בארה"ב, באיטליה. אבל היה ברור לי שאני רוצה לחיות וליצור בארץ. פשוט, כי זה הבית.

 

התנסית בכל התחומים, ובסוף בחרת בטלוויזיה?

לא ממש. לא אני הוא זה שבחרתי בטלוויזיה. מה לעשות, האהבה הגדולה שלי היא התאטרון. תאטרון זה הדבר הכי חי. אתה רואה את האנשים שצופים בך. נושם יחד איתם.

את הקשר הישיר והבלתי אמצעי הזה עם הקהל אין בשום מקום אחר. בן אדם הוא הרי יצור חברתי. אף אחד לא מחליט להתיישב באי בודד. שלא ידברו איתו. שלא יראו אותו ושלא יתייחסו אליו.

אבל אני חייב לציין, שכבר באוניברסיטה, כל המורים טענו שאני צריך להיות בטלוויזיה. כולם אמרו: "יש לך מה להגיד. אתה חייב להיות בטלוויזיה. אתה טוב בתאטרון אבל בטלוויזיה אתה תגיע ליותר אנשים".

עשיתי הרבה תכניות, ביניהן את תוכנית הדגל ששמה "סקאלה", זו הייתה תוכנית על תרבות על כל גווניה ויוצריה .

 

איזו יצירה שלך אתה הכי אוהב ומתחבר עליה?

נורא קשה לי לבחור ביצירה אחת. אני יכול לציין שתיים-שלוש שאני חושב שהיה בהן משהו מיוחד, חידוש. "שיר השירים" למשל, שביימתי בצרפת עם כוכבת קולנוע מאוד מאוד ידועה באותו זמן, עימנואלה ריבה.

כל ההצגה התבססה על הטקסט התנ"כי. עימנואלה ריבה התפרסמה בסרט הראשון שלה שנקרא "הירושימה מון אמור" (הירושימה אהובתי), ואני החלטתי שהיא הכי מתאימה לקרוא בתאטרון ערב ערב את כל "שיר השירים" בצרפתית, כשכל פרק היא פותחת במילים העבריות.

איך הקהל הגיב? מה תגיד על זה שכל הכרטיסים נמכרו מראש…

בתמונה למעלה: מימין אריה יאס, הזמרת מגדלית, הכוריאווגרף משה אפרתי, חתן פרס ישראל ועמנואלה ריבה.  למטה: מודעת ההצגה "שיר השירים".

הדוגמה השנייה היא "ממעמקים. דה פרופרונדיס", תוכנית שיזמתי כשיתוף פעולה של רדיו וטלוויזיה. הגדרתי אותה כ"רדיוויזיה". שילוב של רדיו וטלוויזיה בשידור חי.

על "ממעמקים. דה פרופונדיס", זכיתי בפרס "ורד הזהב" –  LA ROSE D'OR  בברלין. הפרס היוקרתי והנחשב ביותר בעולם של איגוד השידור האירופי והאירוויזיון, בתחום הרדיו והטלוויזיה הבינלאומי.

"הפרס מוענק על מקוריות, יצירתיות, ואיכות, הקובעים את כללי הזהב של המצוינות וההצטיינות בתחומי השידור הבינלאומיים", כתבו השופטים. כי "ממעמקים. דה פרופונדיס" איננה עוד מופע מוזיקלי מצולם, אלא היא סיפור מעשה היצירה."

נפגשת עם המון יוצרים, מי הכי זכור לך?

שוב, קשה לי מאוד לענות, אני זוכר המון מפגשים נפלאים עם אנשים נהדרים: יצחק רבין, אפרים קישון, נשיא צרפת פרנסואה מיטרן, ס. יזהר, שלמה ארצי, ליא קניג, גילה אלמגור ועוד המון המון אנשים מופלאים. פגשתי גם את בתו של צ'רלי צ'פלין. יצא לנו להופיע בסרט משותף. במאי צרפתי פנה אלי להשתתף בסרט שנקרא "דף אחד של אהבה", שבו ג'רדלין צ'פלין תופיע בתפקיד הראשי. כמובן שהסכמתי מיד.

בתמונה: מימין, ג'ראלדין צ'פלין. משמאל, אריה יאס, מעיינים בתסריט לקראת הצילומים.

הסרט עסק באדם צעיר העובד בפס ייצור בבית חרושת לכלי נשק. יום אחד, בתחילת השבוע, הוא מתחיל לייצר רובה מא' עד ת'. כל יום הוא מרכיב עוד חלק נוסף לרובה. ביום השישי, הוא נכנס למשרדו של מנהל בית החרושת ויורה בו. ההנהלה והשלטונות מנסים להשתיק את העניין, בטענה שהאיש משוגע ומאשפזים אותו כחולה רוח. אבל אז מסתבר שהוא חבר בלהקת שחקנים, וחבריו השחקנים טוענים שזהו מעשה מחאה כנגד החברה כולה, שמייצרת כלי נשק ופוטרת את עצמה מאחריות לתוצאה ולסכנה שבהם. אני הייתי הבחור הצעיר, ובמהלך הצילומים נעשינו ג'ראלדין צ'פלין ואני, חברים טובים ממש. חוויה.

עכשיו אפשר לצאת למסע למקומות שבהם גדלתי בקריה?

אלונה ושלו: קדימה.

כשהייתי ילד, כבן 7-8, קריית מוצקין הייתה קטנטנה. שדרה מרכזית אחת וכמה רחובות מתפצלים ממנה: רחוב דבורה, רחוב אהרון, ומתחתיהם שתי שכונות. אחת נקראה עמידר ומולה שכונת פנטגון, שנבנתה על פי מודל של משרד ההגנה האמריקאי בוושינגטון שנקרא הפנטגון. כיוון שכל בני כיתתי גרו בשתי השכונות האלה, נהגנו בכל יום חמישי לקראת ערב להתחלק לשתי קבוצות ולצאת למשחק מלחמה באזור שבין שתי השכונות "היריבות".

כלי הנשק היו רגבי חול שעיצבנו מגבעת החול שבין שתי השכונות וכמגן שימשו לנו מכסי הפח של פחי האשפה. בכל שבוע ציפינו בקוצר רוח לדעת איזו שכונה תנצח: פנטגון או עמידר. נדמה לי שפנטגון הייתה חזקה יותר ואנחנו היינו החנונים. מכל מקום המשחק שנמשך שנים נפסק בסוף על ידי ההורים שנמאס להם לראות אותנו בכל יום חמישי חוזרים משלהובי קרב ומלאים בחול שטינף את כל הדירות.

 

האם היית בתנועת נוער?

כן, בוודאי, כולנו היינו אז בתנועת ה"נוער העובד" שהייתה אז התנועה הגדולה והמרכזית בקריות. הקן היה אז ברחוב השופטים (היום שדרות גושן), אבל מדריכי התנועה התגוררו בדירה קטנה ברחוב הילדים שרובנו גרנו בו. כלומר, הם התגוררו בינינו ממש והפכו להיות לחברים. בכיתה ט' גיליתי את אלביס פרסלי מלך הרוקנרול ונכבשתי בריקודים סלוניים. הבנות בכיתה החרימו אותי כי נחשבתי לבוגד בערכי תנועת הנוער הישראלים. אני, להגנתי, אמרתי את האמת, שהוזמנתי למסיבת ריקודים סלוניים אצל בת מבוגרת ממני בשנה שהייתה איתי בחוג הדרמתי של בית הספר, והיא הייתה בת זוגי להצגות ולריקודים. אבל בנות "הנוער העובד" בכיתה לא קיבלו את ההסבר. בכל הפסקה הן היו עושות משמרת מחאה נגדי בקריאות: "אריה המסכן! הלך 'בניגוד לרצונו' למסיבה סלונית".

סוף הסיפור היה שמהר מאוד כמעט כל הבנים בכיתה הצטרפו אליי כדי לפגוש בנות אחרות "מעניינות יותר"…

אלונה, שלו ושיר: יצאנו לסיור במחוזות הילדות של אריה במוצקין, כדי לשחזר כמה מהתמונות הישנות שלו. מבחינתנו זו הייתה תגלית, לראות כמה השתנתה מוצקין מאז שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. מוצקין הייתה אז, כאמור, רחוב ראשי אחד שנקרא רחוב השופטים – היום שדרות  משה גושן, על שם ראש העיר הראשון של מוצקין – שממנו התפצלו שלושה רחובות שנקראו על שמות גיבורים תנ"כיים מתקופת דבורה הנביאה. עד היום נמשכים מרחוב דבורה הרחובות יעל וברק.

לצד הרחובות האלה הוקמו בתחילת שנות החמישים, בעקבות העלייה הגדולה ארצה לאחר הכרזת המדינה, שתי השכונות: עמידר ופנטגון. האדריכלים שתכננו אז את מוצקין רצו להיות כנראה מקוריים מאוד, לכן שכונת עמידר נבנתה בצורת משולש, ושכונת פנטגון נבנתה מולה בצורת מחומש. אריה היה גר ברחוב חנה סנש בעמידר.

בקצה הרחוב, במקום בו החל רחוב הילדים – על שם 12 ילדים שנהרגו בהתפוצצות מוקש בריטי שנשאר חבוי באדמה עוד מלפני מלחמת השחרור – הוקם גן ילדים עבור ילדי שתי השכונות החדשות. נדמה לי שקראו לו גן מלכה. המעניין הוא שהגן קיים עד היום. וכאן התחלנו את הסיור בעקבות ילדותו של אריה.

תחנה ראשונה: בגן הילדים ברחוב הילדים

בתמונה למעלה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, שחזרנו את התמונה של אריה בגן, בתמונה, משמאל: שלו שלום, אריה יאס, אלונה פוירמן, גאיה ספקטור, כרמלה פולק, אחותו הצעירה של יחזקאל פולק ז"ל, שהיה בן כיתתו של אריה (בתמונה הישנה למטה, יחזקאל יושב שני משמאל לגננת). משמאל לכרמלה עומדים ליאל יאלונצקי, ליהי בשן גור וישראלה שכטר, מובילת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר שלנו.

בתמונה שאריה מצא באלבומו נראים כל ילדי הגן והגננת ששמה אולי מלכה, יושבים בריבוע של ארגז חול, כל הילדים יושבים עם הפנים אל הגננת, ורק אריה מסתובב ומפנה חיוך למצלמה.

אלונה: לא פלא שהפכת להיות איש קולנוע וטלוויזיה.

אריה: אני לא בטוח שאפשר להגיד את זה על פי התמונה הזו, אבל כנראה הייתה לי כבר אז משיכה למצלמות. במחשבה שנייה, את אולי צודקת. יכול להיות שכבר אז בגיל ארבע ומשהו, קלטתי בחוש נסתר, שאם יש מצלמה בשטח, מבחינתי זו הופעה.

שלו: איזה כינוי נתנו לך החברים?

אריה: נקודה מעניינת. כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שלאף אחד מאיתנו לא היה כינוי כלשהו. אולי כי בדור של ההורים שלנו, לכולם היו כינויים.

אלונה: איך זה משפיע שלכם לא היו כינויים?

אריה: כנראה זאת הייתה תגובת נגד לכינויים של ההורים שלנו. אבי למשל, ששמו היה משה, נקרא בפי כל חבריו בשם המחתרת הפולני שלו מגטו וורשה. שם קראו לו יוז'ק. לאמי ששמה רחל, קראו כולם רוז'ה או רוז'קה, שהוא השם הפולני שבו הסתתרה במהלך מלחמת העולם.

אלונה: זה מאוד מעניין כי בדור שלנו לכולם יש כינוי, למשל חברות שלי קוראות לי בשמות כמו: לוני, אלון לון, בלונה ויש עוד אפילו.

שלו: הכינויים שלי, למשל, הם: שלווה, חלבה.

שיר: הכינויים שלי הם: שיג וסיר.

אריה: למה אתם זקוקים לכינויים?

אלונה: אני לא חושבת שזה נחוץ כל כך, אבל זה ביטוי לקרבה חברית וסתם בשביל לצחוק.

 

תחנה שנייה. הבית הראשון שלנו בארץ

כשעלינו ארצה, העבירו אותנו היישר מהאנייה בנמל חיפה למעברה הגדולה ביותר בישראל של אותן שנים שנקראה "שער עלייה".

להלן השיר "שרליה", שיבוש השם "שער העליה" בפי ילדי המעברה, שכתבה ושרה חוה אלברשטיין, חברת ילדות של אריה יאס, שהוריה הגיעו עם הוריו יחד לארץ ועברו מהמעברה לגור בקריות:

משם עברנו למעברה בקריית שמואל, מול תחנת הרכבת של היום בציפייה שיסיימו לבנות את הבית הראשון שלנו בארץ ישראל ברחוב חנה סנש במוצקין. אחי יוסף נולד במעברה וכעבור חודשיים עברנו לדירה הראשונה בארץ.

רחל-רוז'ה יאס אוחזת ביוסף, אחיו התינוק של אריה

בשחזור התמונה, עם שלו ואלונה, ניתן לראות – מאחורי הגדר – את אותם החלונות של שנות החמישים שבתמונה המקורית. הדירה בה התגורר אריה עם משפחתו נמצאת למעלה, בתוך מסגרת הריבוע.

בשביל הוריי זאת הייתה הגשמת חלום, ובשבילנו הילדים זה היה מגרש משחקים חדש. אנשים מצאו אז פרנסות משונות. מישהו שהייתה לו מצלמה קנה כרכרה קטנה עם סוס צעצוע ועבר ברחובות וכל הילדים באו להצטלם יושבים על הסוס או בכרכרה.

  בין שתי התמונות יש הבדל של כמה עשורים ובעיקר רואים עד כמה הכל היה פעם פתוח ואוורירי

אריה: לא נראה לכם שהיום אנשים מסתגרים יותר בד' אמותיהם, מאחורי גדרות?

אלונה: לדעתי זה בגלל שבתקופה שלנו יש יותר פורצים וגנבים וזה מסוכן לא לנעול את הדלת וכו'.

שלו: אני מסכים.

תחנה שלישית: כיתה ב'

שלו: הייתה לך חברה אז בכיתה?

אריה: כן. שמה תמר פישר. היא יושבת שנייה מימין בשורה השנייה. אני, בשורה העליונה, שני משמאל. תמר היא בת יחידה להורים מהונגריה, שהיו ניצולי שואה כמו כל ההורים שלנו, ולכן, כיוון שהיינו חברים מהגן, גדלנו כמו אח ואחות כמעט. ואנחנו כאלה עד היום, כשהיא כבר נשואה עם ילדים ונכדים. בשבת האחרונה הם התארחו אצלי, ותמר הכינה מרק הונגרי מעולה לפי מתכון של אמה.

תחנה רביעית

הבית השני שלנו בקריה, בשדרות ויצמן. באמצע שנות ה-50 נבנה, בסוף רחוב הילדים, הבית הראשון בקריות שהיו בו שלוש קומות. כמעט פלא בשנים ההן. אטרקציה. הקומה הראשונה הייתה מרכז מסחרי לכל השכונה, כאילו קניון של היום, והוא זה שהחל את שדרות ויצמן של היום.

לידו נבנה בית נוסף, גם הוא בן שלוש קומות, ובו הייתה הדירה שהייתה הבית השני שלנו בישראל.

באותו בניין (בשתי התמונות, מאחורינו, מימין) גרו לא מעט מבני הכיתה שלי: ורד קראוס, שהיום היא פרופסור בינלאומי לסוציולוגיה; לאה קפון שהייתה לגננת במרכז הארץ, ויוכבד גולדמן שהקימה משפחה ומתגוררת עד היום בקריית מוצקין.

אלונה, שיר ושלו: מה שבולט לנו זה הרקע היום. בעוד שפעם לא היה כלום – הכביש בקושי קיים, הוא מעין שביל קטן – היום אין שם אפילו מקום לכל המכוניות. אבל הבנין (מימין) הוא אותו בנין, עם מעט תוספות.

בתמונה למעלה: אריה בחצר הבית עם מרגי רוזנר, מימין, וחנה רוזנפלד, משמאל, בנות זוגו הראשונות מהכיתה לריקודים סלונים.

אלונה: הדבר הבולט לי הוא השוני בלבוש.

שלו: הלבוש הזה לטעמי יפה, אבל אני לא הייתי מתלבש כך.

שיר: נראה לי שלבשו דברים פחות מקושקשים.

בתמונה למעלה: שני דורות. משה יאס, אביו של אריה, משמאל, עם בן דודו, אברהם שובזק, וילדיהם, יוסף ויעקב'לה, ליד עץ המנדרינות, ששתל אביו של אריה בגינת הבית.

בשחזור התמונה, היום, ליד אותו עץ מנדרינות, הקשר הרב-דורי: שלו, אלונה ואריה

אלונה: אני לא רואה שיש הרבה הבדל בין שתי התמונות.

אריה: המפליא הוא שאותו העץ, שאבי נטע, עדיין נותן פרי. למרות שאף אחד לא מטפל בו. הוא גדל פרא, אבל עמוס בפרי.

 

תחנה חמישית – לוח המודעות בשדרות ויצמן

אריה: מול הבית בשדרות ויצמן, היה לוח מודעות. בשבילי, לוח המודעות הזה היה בעצם חלון לעולם. ממנו ידענו מי מהעולם הגדול ומרחבי הארץ יגיע אלינו. הייתי מחכה ליום שישי שבו תלו מודעות חדשות על אירועים, סרטים והצגות חדשות שהועלו בקולנוע "אורות". כל סרט או הצגה שהגיע לקולנוע במוצקין, היו בשבילי מסע לעולמות רחוקים. בתמונה אני נאחז במודעה להופעה של שושנה דמארי, שהייתה מלכת הזמר העברי באותם ימים.

אלונה שלו ושיר : כולנו רואים שהבדל העיקרי הגדול נמצא ברקע. היום כבר אין לוח מודעות, ולכן, בתמונה למטה אנחנו נאחזים באריה יאס שהוא החלון שלנו לעולם של אתמול.

אריה: עוד פרט מענין – פעם, במקום בו נמצא היום ביה"ס "ויצמן" (בתמונה מאחור) היה שדה גדול. בלילות היו התנים שבשדה מייללים בפראות שהפחידה אותנו. הייתי אומר שזו היתה המוסיקה שליוותה את ילדותנו. ביום, שושנה דמארי וישראל יצחקי ולהקת הנח"ל, ובלילות, תנים מייללים בשדה הפראי שמול הבית.

תחנה שישית – רחוב הרצוג

בחופש, שבין בית הספר העממי לתיכון, לפני כיתה ט', עברנו לדירה השלישית שלנו בארץ. באותו קיץ ביקר בארץ בן דודי מבלגיה, ג'ראלד פרידמן, שהיה אז סטודנט נלהב לקולנוע. כעבור כמה שנים, זכה ג'ראלד ב"דקל הזהב", הפרס הראשון בפסטיבל קאן היוקרתי, על סרט האנימציה שלו "סקארבוס". הוא זה שצילם ותיעד אותנו הולכים ברחוב הרצוג, שהיה אז הרחוב האחרון בסוף הקרייה. מאחוריו היו רק שדות. מימין לשמאל בתמונה: אמי רחל, אבי משה, ואחי יוסף, שכבר אז אהב כדורסל.

בתמונה למטה, ניסינו לשחזר בשחור-לבן, באותו מקום ברחוב בדיוק את אותה הליכה כמו בתמונת האנימציה הישנה.

אלונה: זה גורם לתמונה להראות יותר דומה לתמונה המקורית בהבדל קטן. היום, רחוב הרצוג הוא רחוב שנמצא במרכז קריית מוצקין, השדות נעלמו לחלוטין, ונבנו עליהם מאות בניינים. אפילו הבית הקטן, בן קומה אחת בלבד, צמח לעוד קומה.

תחנה שביעית – בדרך לביה"ס התיכון ע"ש לוינהרץ בשדרות ויצמן

בן דודי, ג'ראלד פרידמן, במאי הקולנוע מבלגיה, לא אהב שעושים "פוזה" מול המצלמה, ולכן הקפיד גם כשצילם את התמונות למטה, שנהיה בתנועה, תוך כדי הליכה. התמונה הראשונה צולמה בבוקר. שרה הג'ינג'ית, שכל החבר'ה בכיתה העריצו את הצמה הלוהטת שלה, ואני בבגדי חאקי, התלבושת האחידה אז, בדרך לבית הספר התיכון. התמונה השנייה צולמה בערב. כמעט באותו מקום בשדרות ויצמן, עם בת כיתתי תמר פישר.

 

שיר: מאוד בולט לי לעין שבתמונה המקורית הראשונה יש רק  נוסע אופניים בודד בכביש, שהוא יותר מעין שביל מאשר כביש, בעוד שהיום, שדרות ויצמן הוא אחד הרחובות העמוסים ביותר בקריה.

שיר: המרכז הקטן של פעם בתמונה המקורית נראה היום יותר הרבה מסחרי.

תחנה שמינית: בשנות השישים העליזות ברחוב רוקח

בתחילת הלימודים בביה"ס התיכון עברנו להתגורר ברחוב רוקח.

לפני כן, הייתה שם ביצה אחת גדולה, שאנחנו הילדים נהגנו לשחק בה, כאילו אנחנו מלחים ויורדי ים. עד היום אני זוכר את קרקור הצפרדעים המחריש אזניים בכל ערב, את קני הסוף הגבוהים ואת הריח המיוחד של המקום. בשנות השישים ייבשו את הביצה ובנו בה שני בתים שנחשבו אז מהודרים למדי. בבית הראשון מביניהם, אני מתגורר עד היום. מכוניות לא היו אז כמעט בכלל. אבל לשכן שלנו, אריה רייפלר, שהיה אחד מראשי "עליית הנוער", היתה מכונית. בתמונה, יושבת תמר פישר על המכונית, ושמואל עפרון, חברי לכיתה, ואני, ניצבים לידה כאבירים, בפוזה מסרט הוליוודי…

אלונה: הסגנון של המכוניות בימינו שונה.

שיר: כמעט לא הייתה צמחייה.

שלו: אני הייתי מעדיף לנהוג במכונית הישנה.

 

הזוית האישית

שלו: נכנסתי לתוכנית הקשר הרב דורי מבלי לדעת למה לצפות, מה זה אומר, מה נעשה, את מי נפגוש? לאט לאט נשאבתי לתוך המפגשים וחיכיתי להם משבוע לשבוע. זכיתי להכיר את אריה יאס. איש מוכשר עד מאוד שהכיר לי את תקופת ילדותו ואת קריית מוצקין הוותיקה בה אני גר היום. אריה הכיר לי את עולמו ואת תחומי העניין שלו היום ופעם. עברנו איתו תחנות שהיו בילדותו והכרנו תקופה שונה. חיי היום יום היו שונים:  היה מרגש לטייל עם אריה ברחבי מוצקין ולראות כיצד התפתחה וגדלה וגם לראות את אריה נזכר ומספר לנו ומלמד אותנו על חוויות העבר שלו. אין ספק שהיה כיף להכיר את אריה ולקחת חלק בפרויקט זה.

אלונה: המפגשים עם אריה לימדו אותי יותר על קריית מוצקין, מקום מגוריו מילדותו עד היום. נהנתי מאוד מהמפגשים ומהסיור בעיר, כאשר לכל אורך הסיור בעיר השוונו בין תמונות עבר של אריה ושיחזרנו אותן לתמונות בהווה. היה לי מאוד מעניין לשמוע על העבר הקולנועי של אריה , מפני שאני בעצמי רוצה לעסוק בקולנוע בעתיד.

שיר: המפגשים היו לי כיפיים ולמדתי המון על אישיותו של אריה, על התפתחות קריית מוצקין והתפתחות חיי הקולנוע והבמה. נהנתי לעבוד עם אריה.

אנו, שיר, אלונה ושלו מאחלים לך המון בריאות, אושר ועושר, הצלחה בהמשך חייך ובתקווה שנשמור על קשר בהמשך.

 

אריה, מילה אחרונה:

זכיתי.

כי אין תענוג גדול מזה. לזכות בשלושה צעירים מקסימים שמתעניינים בך.

שלושה בני נוער שרוצים לדעת מי אתה, מה עשית ומה השגת בחייך.

אלונה, שיר ושלו, תלמידי ביה"ס קורצ'אק בקרית מוצקין, הם השלושה שמתחקים אחרי זכרונות הילדות שלי, אחרי המקומות בהם למדתי וגדלתי וביליתי ואהבתי וצמחתי.

נכון, זה במסגרת תכנית של בית התפוצות, הנקראת "הקשר הרב-דורי", וברור שבלעדיה לא הייתי זוכה להכיר אותם – והם אותי – אבל מה זה כבר משנה.

בינתיים, ההנאה היא הדדית.

מבעד לעיניהם, אני זוכה להחיות – איתם ולהם – את ה"קרבות" בין שכונת פנטגון ושכונת עמידר, בגבעת החול שליד מגדל המים, כשרגבי עפר קשים משמשים לנו כבליסטראות, ומכסי פחי האשפה כמגינים.

המבט הרענן שלהם מחייה את עץ המנדרינות ששתל אבי בגינה, והמניב פרי עד היום. את הקומונה של מדריכי הנוער העובד שלנו ברחוב הילדים, מעל דירתם של התאומים, דבורה ובני שר, בני כיתתי. את ההליכה לביה"ס עם שרה הג'ינג'ית, שכולם בכיתה התהפנטו מהצמה המפוארת. את תמר היפה, כאחות לי. ואת יחזקאל פולק, שנהרג בפיצוץ באונייה, ואת רותי היפה, גם היא כאחות לי. ומרגי וחנה, בנות הזוג הראשונות שלי לריקודים סלוניים…

והרי זה היה רק אתמול.

רחוק.

והנה זה שוב חי היום.

במבט הצעיר שלהם.

"והרי אין אדם" – כותב בכיר סופרי ישראל, ס.יזהר – "שאינו רוצה שיקראו לו."

והרי יש אנשים שמחכים כל ימיהם שיקראו להם.

ואיך נהדר ומתוק הוא הרגע שבו קוראים לך.

קראת לי?  קראו לי?

הנני.

** אריה השתתף בתכנית הקשר הרב-דורי גם בשנת תשע"ח והעלה את סיפורו בגלל התולעת **