מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, אורי אבני, נולד בשנת 1940, בן וחבר קיבוץ כפר בלום. נשוי לאלה, אב לחמישה ילדים וסבא ל-13 נכדים(ביניהם אני). עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בהיותו כבר אב לבן ובת, שירת במילואים, בתפקיד סגן מפקד גדוד, של חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים. חטיבה זו שובצה יחד עם חטיבת גולני כשתי חטיבות חיל רגלים של פיקוד צפון. במהלך המלחמה סבא נקרא להחליף את מפקד הגדוד, ולקח פיקוד על גדוד המסייעת (גדוד מרגמות כבדות ומוצנחות). לאחר המלחמה, בעקבות הטראומה שמלחמת יום הכיפורים השאירה במדינה, סבא אורי יזם והתנדב ליישם את הלקחים שפיקוד צפון התקשה לעשות. סבא אורי שהיה אז סגן מפקד גדוד הצנחנים במילואים, השתתף בקרבות החרמון ויצא לעזרת גולני. השאננות שאפיינה את החרמון השקט הפתיעה את כולם. בעיקר העובדה  שהסורים מתעניינים בחרמון.  כשפרצה המלחמה בערב יום הכיפורים תשע"ד  ב- 5 לאוקטובר 1973, כל 60 חיילי המוצב היו מכונסים ומבוהלים. מרביתם היו חיילי יחידות מודיעין ללא נשק. 13 מתוכם היו חיילי גולני שתפקידם היה להגן על המוצב. במוצב הגדול לא היה מפקד שישלוט על כל היחידות השונות.

מהלך הקרב במוצב החרמון: המלחמה פרצה בשעה שתיים בצהריים בהפגזה כבדה, כל החיילים התכנסו בתוך המוצב. לאחר שעתיים התקרבו למוצב ארבעה מסוקים סורים עם 80 חיילי קומנדו סורים, ונחתו לא הרחק מהמוצב. הסורים הציבו חסימות בעליות למוצב והתקרבו אליו. המפקד של גולני ועוד שני חיילים, יצאו מהמוצב לקבל את פניהם, אחד החיילים נהרג, המפקד נפצע והם חזרו למוצב. הסורים טיפסו על גג המוצב, והתחילו לזרוק רימוני עשן ורימוני רסס דרך ארובות האוורור של המוצב. הגנרטור נפגע והשתתק, החיילים בפנים היו מבוהלים, שמעו צעקות בערבית והתחבאו  במוצב, כדי שהסורים לא יגלו אותם. מפקד גולני, היה היחידשתפס יוזמה ויצר קשר ישירות לפיקוד כדי לשאול מה לעשות. הוא קיבל פקודה להילחם בסורים, ואחרי שהסביר למפקדיו שלרוב החיילים אין נשק ולא ניתן יהיה להילחם, הוא קיבל אישור לברוח בשקט, ולעזוב את המוצב. החיילים נטשו את המוצב בשתי קבוצות בלי לקחת כלום. שלושה חיילים שהתחבאו במוצב בקומה התחתונה, נעזבו ונשארו שבוע לבד, עד שקיבלו אומץ לצאת, חייל אחד נהרג ושניים נתפסו בשבי. המוצב ננטש לגמרי בסוף השבוע הראשון למלחמה, ולנו היו 32 שבויים בכלא אל-מאזה ו-12 הרוגים מאנשי המוצב.

רכס החרמון הוא הרכס הגבוה באיזור, ושטחו 70 קמ' מרובע. בתחום ישראל נמצא רק 10% שהם 7 קמ' מרובע. שיא החרמון נמצא מעל דמשק וגובהו 2814 מטרים. במקום זה לחמו חיילי צהל במלחמת יום הכיפורים בפיקודו של סבא אורי.

סבא אורי מספר: "בדיעבד, ניתן לאמר שלא תארנו לעצמינו שהסורים מספיק חכמים לגלות את כוונותינו, הם אכן הצליחו להפתיע אותנו ולהשתלט על המוצב בעזרת כוח קומנדו לא גדול ובקלות רבה. במאי 1974, חצי שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים החזרנו לסורים את כל השטחים שנתפסו באותה מלחמה, והשארנו לנו את הפסגה, שממנה רואים את דמשק, ואת דרום סוריה וגובהה 236מ' מעל פני הים. בנקודה הזאת הקמנו מוצב בשם דובדבן. בזכות גובהו ביחד לאזור (כמעט 1000 מטר) ניתן לשלוט מהחרמון  גם בתצפית, וגם בירי. גילינו עובדה זו בסוף מלחמת ששת הימים ותפסנו נקודה גבוהה שנקראת "המוצב הישראלי", להבדיל מהמוצב הסורי, שנמצא מולו. במשך השנים המוצב הפך לנקודה חשובה ליחידות מודיעין רבות, וקומץ חיילים ששומר על המוצב".

סבא אורי במוצב בפסגת החרמון

כיום סבא אורי בן 80, עובד כגנן, ומרבה להדריך סיורים בחרמון, ולספר את מורשת הקרב של כיבוש החרמון.

הזוית האישית

סבא אורי: שמחתי לשתף את נכדי במורשת סיפור הקרב על החרמון. זאת הפעם השלישית שאני שמח להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, ומשתף את נכדיי בקטעים מסיפור חיי.

אלון: היה לי ממש מעניין להיפגש ולשמוע את חוויות הקרב של סבא. אני מאחל לסבא שימשיך ליהנות ולספר את הסיפורים שלו, וימשיך לעשות את מה שהוא אוהב.