שמי פנינה אולי ואני סבתא של שני קינן בת ה-10 ממודיעין, הלומדת בבית הספר "חוט השני". שני אחות לנגה בת ה-6 וביתם של נילי ורונן.
נולדתי בבית הספר החקלאי "מקווה-ישראל" בשנת 1952. אבי, מיכאל ז"ל, היה מורה לכימיה ולימד במקום. אימי, פליציה ז"ל, הייתה סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב.
מכבסות עם אמא
בשנת 1956, בהיותי בת 4, פרצה מלחמת סיני ואבי גויס לצבא. נשארנו בבית אימי, אחותי התאומה שרה ואנוכי. ליד ביתנו הייתה חורשת אקליפטוסים, עצים גבוהים שנהגנו לטפס עליהם ולשחק ביניהם שעות רבות.
אני אחותי וההורים בחורשה
כשבועיים לפני פרוץ המלחמה, החלה המולה גדולה ליד ביתנו: משאיות וחיילים התרוצצו, פרקו ציוד, הקימו אוהלים, פנסים גדולים האירו את השטח ותוך כמה ימים הוקם בחורשה מחנה צבא.
לא היה זה מחנה צבא רגיל… אחותי ואני שמענו שפה זרה שלא היכרנו ולהפתעתנו גילינו, כי היה זה מחנה של חיילים אוסטרליים שהגיעו ארצה כדי להשתתף במלחמה, כך סיפרו לנו. אסור היה לנו להסתובב מחוץ לבית ובקרבת המחנה. היינו מבוהלות וסקרניות בו-זמנית.
כשפרצה המלחמה, אסור היה להדליק אור בבית, כי הייתה האפלה.
יום אחד הגיע אבא הבייתה והיה איתו רובה. אבא השעין את הרובה על הקיר ואמר לנו להתרחק. אני זוכרת שפחדתי מן הרובה אבל גם חשתי גאווה… אחר-כך אבא אמר לאמא שצריך לכסות את החלונות כדי שלא ייראה שום אור מבחוץ.
אני זוכרת שלקחנו שמיכות צמר צבאיות שהיו לנו בבית ואמא ואבא כיסו את החלונות. אז הבנתי שמשהו רע קורה, שיש מלחמה. אבא לא היה ימים רבים בבית ולא ידענו מה קורה איתו. הרעש והפעילות מהמחנה שלידינו לא אפשרו לנו לישון בלילה.
המלחמה הסתיימה ולאט חזרו החיים למסלולם. אז התחיל מסע מרתק שלי ושל אחותי למחוזות לא נודעים בחורשת האקליפטוס שליד הבית… יצאנו לתור את השטח, חוששות ומצפות לבאות.
אסור היה לנו להיכנס לשם ועכשיו הממלכה האבודה חזרה שוב לידינו. מצאנו שרידים מארצות אחרות, קופסאות שימורים חלודות ומלוכלכות ועליהן כתובות באנגלית, בקבוקים ופקקים, אולר ישן, שעון יד וחפצים שונים. ניכר היה שהחיילים ניקו את השטח לפני שעזבו את המקום, אך נשארו לא מעט "אוצרות" חבויים מתחת לעלים ובאדמה. עד היום "מבצע סיני" בשבילי הוא חיילים אוסטרלים, האפלה, מחנה צבא ליד הבית, אוצרות בחורשה והרובה של אבא.
כשגדלתי עוד קצת, יצאנו ללמוד בבית הספר ביאליק בחולון. אבל לא הייתה זו נסיעה רגילה. בשונה מכל שאר הילדים, אחותי ואני ועוד כמה ילדים נסענו לבית הספר עם עגלה רתומה לשני סוסים. העגלה הייתה בנויה מעץ ובתוכה שני ספסלים ארוכים עליהם ישבנו. העגלון החזיק במושכות ומדי פעם זרז את הסוסים בקריאות: "דיו, דיו, דיו". נסענו בכל עונות השנה ובחורף היה קשה במיוחד. העגלה הייתה ללא גגון ואחותי ואני לבשנו מעילי גשם עשויים מברזנט כחול כהה. בימים כאלה הגענו לבית הספר רטובות עד לשד עצמותינו וכך היה עלינו להעביר את שאר היום…יום אחד בדרכנו לבית הספר בעגלה, קרה דבר מה שאותו לא אשכח לעולם. לפתע החל העגלון להשמיע קולות משונים. שיעולים, גניחות לא ברורות, הוא החל להתפתל, לצעוק וקצף יצא לו מן הפה.נבהלנו מאוד! לא הבנו מה קורה, אך ברור היה לנו שקורה לו משהו רע… הגיעו אנשים זרים משום מקום שאמרו לנו לרדת מן העגלה. העגלון איבד את ההכרה והם הורידו אותו ולקחו אותו ולא ידענו אם הוא חי או מת. חשבתי שהוא קיבל התקף-לב, ומאוחר יותר סיפרו לנו שזה היה התקף אפילפטי. משהו טוב אחד בכל זאת יצא מן האירוע הזה, באותו יום לא הלכנו לבית הספר… הילדים ממקווה-ישראל נשארו בבית.
כשהייתי בת 7-8 עברנו לעיר חולון. מבית פרטי קטן במקום כפרי שבו התרוצצתי בין פרות, כבשים וסוסים, בשדות של פרחי בר ואבק שבילים, מצאתי עצמי בעיר בבניין משותף עם שכנים.
אז קראו לבניין "שיכון" והבניין שלנו היה חלק מקבוצת בניינים וזה היה ממש קיבוץ גלויות. רוב השכנים עברו את השואה והקימו בית ומשפחה בישראל. שמענו שם צרפתית, פולנית, בולגרית, הונגרית, אידיש, טורקית ועוד……
בקומה הראשונה גרה אישה מבוגרת, ערירית, ניצולת-שואה. פחדנו ממנה, היא הייתה מוזרה ושונה מאחרים. לפעמים שמענו אותה בוכה וצועקת. הילדים בשכונה צחקו עליה והציקו לה. היו זורקים עליה כל מיני דברים כאשר יצאה החוצה, צועקים לעברה מילים מגונות. אני זוכרת שאמא שלי הייתה שולחת אותי אליה לפעמים, להביא לה דבר-מה. גם אמא שלי הייתה ניצולת-שואה.
האישה תמיד התנהגה אלי יפה כאשר באתי אליה ולמדתי לא לפחד ממנה. אמא אמרה שהעצבים שלה חולים בגלל המלחמה ושיש לה זיכרונות קשים. יום אחד נודע לי שהיא נפטרה. היה לי עצוב. אני זוכרת ששאלתי את עצמי האם מישהו ליווה אותה בדרכה האחרונה…
כשגדלתי, הבנתי יותר ויותר עד כמה חשוב שיש ליהודים מדינה עצמאית, ובמיוחד זכורים לי דברי דודתי ברוניה, אחות אימי, שסיפרה כיצד הייתה מלאת התפעלות כאשר פעם ראשונה ראתה חייל יהודי במדי צה"ל.
מורה מובילת תכנית, תמר קנדלקר, תשע"ה
מילון
מבצע סיני מלחמה שפרצה ב-1956 בין ישראל, צרפת, אנגליה ומצרים במטרה לכבוש את תעלת סואץ. ישראל כבשה במלחמה את כל חצי האי סיני.
מקווה ישראל בית ספר חקלאי שהוקם ב-1870 בארץ על ידי קרל נטר ושימש פנימייה ובית ספר תיכון.
ערירית בודדה, ללא משפחה.
עגלון איש שנוהג בעגלה ומחזיק את המושכות המחוברות לסוסים.
ציטוטים
”כי מלחמתה כה ארוכה ועל חרבה תחייה .... לכן השיר מהול גם בתוגה (עצב) ....“
