מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אופק בייזר מתעד את סבא רבא אברהם לוי

סבא אברהם ואופק בבית הדודה
סבא אברהם רביעי משמאל
חזנות מדור לדור

שמי אברהם לוי לבית לוי, שם החיבה שלי הוא בומי. שם אבי משה ושם אמי אסתר לבית לוי. נולדתי בשנת 1933, ביום י"ח לחודש שבט, בעיר סיביו שבמדינת רומניה. סבי מצד אבי היה חיים יצחק ומצד אמי יעקב משה. מדי שנה אני חוגג יום הולדת ומקבל עלייה לתורה וארוחה חגיגית. בנוסף חוויתי לידה מחדש כאשר הגעתי לארץ ישראל.

מקור השם שלי הוא דוד בשם אברהם. שם המשפחה שלי במקור היה "Lövy" והשתנה בשנת 1948 ל"לוי" משום שהייתי לוי. במשפחת הוריי אני הרביעי מבין שישה אחים: דינה, יעקב, יצחק, אברהם, יהודה ואפרים. הרגשתי טוב עם המיקום שלי במשפחה, אהבתי אותו כי יכולתי ללמוד גם מהגדולים וגם מהקטנים.

היה לי קשר טוב מאוד עם האחים שלי, אהבנו לשיר יחד כמו במקהלה, והיום יש לי קשר טוב עם יהודה, האח שנותר בחיים.

ילדות

ילדותי עברה עלי בתקופת הנאצים וזה היה קשה. אני זוכר מילדותי את שכני ממשפחת גרינבוים שהיה השמש של בית הכנסת בסיביו. אני זוכר שליד ביתי היה בית כנסת וגם בית הספר היהודי. אהבתי בתקופה זו חברים ומשפחה ואהבתי לשחק כדורגל בכדור מגרביים, בגלל שלא היה לנו כסף לקנות כדור אמיתי.

מקרה מיוחד בילדותי קרה לי כשהייתי בן 11: בשש בבוקר, כשהשלג ממש טרי, לפני הלימודים, הלכתי לשיעור גמרא. בדרך עצרה מכונית צבאית וממנה יצא קצין. הקצין נטל את החגורה הצבאית והתחיל להכות אותי סתם בגלל שאני יהודי, ולבסוף הפיל אותי עמוק בתוך השלג , וראיתי שהקצין חוזר למכונית כאילו כלום לא קרה. אחרי כמה זמן הגיע שכן, הוא עזר לי לקום והסביר לי שזה מה שקורה בזמן ובמקום הזה.

בבית בו גדלתי היו ארבעה חדרים, המיוחד בבית היה הקרבה אל בית הכנסת. אני זוכר עד היום את השיר "שיר המעלות" במנגינה של התקווה מילדותי. בבית הספר היסודי למדתי בבית הספר היהודי שבסביו. המורים שלימדו אותי היו יהודים וחלקם לא יהודים. החברים שלי בתקופה זו היו מבני עקיבא. חפץ קרוב ללבי היה התפילין שלי. קיבלתי אותו מאבי. שמרתי אותו עד שעליתי לארץ ואז קניתי תפילין חדשות. אהבתי מאוד להתפלל איתן. בביתי היה נפוץ המאכל כרוב ממולא, היו מכינים אותו הרבה.

עלייה לארץ

עליתי לארץ לבד כשהייתי בן 14 במסגרת עלייה ב' (העפלה) באוניית "פאן יורק" עם עוד 9000 אנשים. באונייה הייתי עם כמה חברים מסניף בני עקיבא בסביו. באונייה היה צפוף ביותר, התנאים היו קשים ביותר, אי לכך מצאתי את עצמי על הסיפון במשך ששת ימי ההפלגה מכיוון ששם היה לי אוויר, מים וים. בדרך הבריטים עצרו אותנו ולקחו אותנו לקפריסין, למחנה מעצר, זה היה בשנת 1947. במחנה שהייתי ארבעה חודשים. בשל היותי ילד שוחררתי מקפריסין באמצע חודש מרץ, ועליתי לארץ באונייה "קדמה" שהגיעה מהארץ. אושר רב הציף אותי כשהתקרבתי לחופי הארץ וראיתי את הרי הכרמל, עמדו דמעות בעיני.

עם עלייתי לארץ הגעתי לכפר הרא"ה שם שהיתי במשך שנתיים, השתדלתי לטשטש כל אזכור "גלותי" ורציתי כמה שיותר מהר להפוך ל"צבר". משם עברתי לרחובות לישיבת הדרום. בינתיים גם הוריי הגיעו לארץ וקיבלו דירה ברחובות כך שיכולתי לראותם.

אני שמח שעליתי לארץ מפני שזו הארץ המובטחת.

נעורים/בגרות

בתיכון למדתי בבית ספר בני עקיבא, כפר הרא"ה, בארץ ישראל. זכור לי מאותה תקופה שמאוד השתדלתי להיות "צבר". אהבתי בתיכון עברית והיסטוריה. התחביבים שלי היו מוזיקה. חבריי הטובים בתקופה זו היו בן ציון, יוסף וברוך. עם חלקם יש לי קשר עד היום. אנחנו נפגשים לעיתים רחוקות. בחופשים נהגתי לנסוע להורים ולמחנה בני עקיבא. בביתנו נהגו מנהגים ייחודיים, כמו למשל להכין מאכלים מיוחדים לשבת. החגים החביבים עלי הם פורים ושמחת תורה, משום השמחה הגדולה בהם.

שירות צבאי

בצבא שירתי בנח"ל בתור קומונר. אלו היו שנים בונות בחיי, במובן שראיתי שאני מצליח בתפקיד זה. חברים טובים מתקופה זו היו שימעון הקשר ואביגדור לבל. לצערי, בתקופה זו היו גם מרדפים אחרי מחבלים. השתתפתי בשירותי במלחמת ששת הימים בתור צפן. לא אשכח ממלחמה זו את ניצחונותיו של צה"ל. המלחמה שזכורה לי במיוחד משנות חיי הינה גם מלחמת יום הכיפורים.

לימודים גבוהים, עבודה ושליחות

אחר התיכון למדתי בסמינר למורים בירושלים במשך שנתיים. לדעתי הלימודים חשובים כי באמצעותם למדתי להיות מורה טוב. כיום הייתי רוצה ללמוד בישיבה.

בתחילה עבדתי כמדריך ומורה ברעננה במוסד "ביתנו". אהבתי ללמד נוער את אהבת המולדת. תרם לי להכיר עולים חדשים, ולהם תרם שלמדו לימודי אזרחות. לאחר מכן עבדתי גם בבית ספר בשם "מוריה" בתל אביב. היה לי קשה בעבודה כי הרמה של בית הספר הייתה גבוהה. לאחר הפרישה המשכתי לעסוק כשליח בחוץ לארץ.

בין השנים 1954 – 1972 תרמתי לשירות הציבורי במדינה בתפקיד של מורה למוזיקה ומחנך כיתה בבית ספר דרך משרד החינוך. בין השנים 1972 – 1977 היינו בשליחות בשבדיה מטעם ההסתדרות העולמית – המחלקה לתרבות תורנית. בשליחות הייתי מנהל את בית הספר היהודי בקהילה, וכן הייתי חזן בשתי הקהילות היהודית, כל שבת בקהילה אחרת.

נישואין

הכרתי את אשתי שרה שטיינברג בשנת 1954 כשהייתי בן 21, בתקופה שהיינו יחד בנח"ל. שרה הייתה בבני עקיבא ואני הייתי בנוער הדתי העובד, באותו זמן היינו בטירונות. הבנים היו בבה"ד 4, והבנות בבה"ד 12. הבסיסים היו קרובים. היו ערבי ארגון והנח"לאים, הבנים והבנות, נפגשו יחד ושרו יחד. כמו כן שיחררו אותי ליום כיפור וראש השנה על מנת שאוכל לשיר עם אבא שלי בבית כנסת, בצפון תל אביב. במוצאי יום כיפור אחת המשפחות הזמינה אותי "לשבור" את הצום אצלה וזו הייתה משפחת שטיינברג, המשפחה של שרה.

לפני החתונה אשתי אמרה לי שהיא רוצה להתחתן איתי והיום אני יכול להגיד שטוב שהיא התחתנה איתי. גרנו בתחילה ברחוב שלומציון המלכה בתל אביב עד שנת 1959. לאחר השליחות עברנו להתגורר בהרצליה.

נולדו לנו ארבעה ילדים: אורית, עדיאל, איילת ואפרת. אתה (אופק הנין המתעד) הבן הבכור של ראשית הבת הבכורה של אפרת ויש לנו 15 נכדים כן ירבו שגרים בברוכין, אלון, ירושלים, עפרה, נחלים ועיר דוד. את הילדים אנחנו פוגשים בעיקר בחגים – חנוכה, פורים, פסח וכד'.

בשנת 2006 סבתא שרה ז"ל נפטרה ממחלה קשה לאחר שטיפלתי בה במשך מספר שנים. בשנת 2007 התחתנתי עם גב' שרה מליס (אלמנתו של אברהם מליס ז"ל) שהכרתי עוד מימי תנועות הנוער. החתונה הייתה בנר שמיני של חנוכה תשס"ז ומאז שרה ואברהם "הזוג החדש" גרים יחד באלקנה שבשומרון.

במשפחתנו יש מנהג מיוחד שבא מההורים שלי. על פי מנהג זה חוגגים חנוכה ופורים עם כל המשפחה. אני אוהב את חג שמחת תורה כי שמחים.

חזנות

אבי היה חזן עוד בחוץ לארץ, בעיר סביו שברומניה. אבי היה החזן הראשי בבית הכנסת הגדול בסביו במשך כ-25-30 שנה, בית הכנסת היה מפואר מאוד ולאבי הייתה שם מקהלה. היינו חמישה בנים ושרנו עם אבא במקהלה, בעיקר בחגים. כך למדתי מאבא להיות חזן. לאחר הרבה שנים למדתי באוניברסיטת בר אילן חזנות במחלקה למוסיקולוגיה.

בארץ הייתי חזן בכפר שמריהו, בהרצליה ובקהילה היהודית בשטוקהולם בשבדיה במשך 30 שנה. עד היום גם בקהילה באלקנה אני מוכר כחזן ומזמינים אותי להיות שליח ציבור כשרוצים לשמוע "תפילה חזנית".

לאחר עלייתו לארץ," זיידי" (אבי) היה חזן בבית הכנסת הגדול בצפון תל אביב בדיזינגוף. בבית כנסת זה שרנו עם אבא חמשת הבנים. בזמנו כינו אותנו כ"המלבסקי הישראלים" (כשם שנקראה משפחת החזנים היהודית-אמריקאית הידועה). בהמשך כל אחד מהבנים הלך לדרכו, התחתנו והתפזרנו למקומות שונים וכבר לא הופענו יחד. אחי הגדול ע"ה היה חזן במשך הרבה שנים באמריקה בפלורידה.

בייזר – חזנות

תמונה 1

געגוע

אני מתגעגע לשרה, להורים ולאחים שנפטרו הייתי רוצה להגיד שיש לי נחת מכל הנכדים, הנינים והסבתא החדשה.

כיום, אני שומע הרבה הרצאות ולומד, מה שלא היה לי זמן פעם.

הזוית האישית

סבא: התיעוד עם הנין שלי תרם לי באופן שנזכרתי בעבר שלי והיה נעים להיזכר ולספר לנין שלי דברים שקרו לי.

הנין אופק: התיעוד עם סבא רבא אברהם היה מעניין מאוד, עניין אותי ללמוד על המורשת של המשפחה ועל ההיסטוריה של הסבא שאני כל כך אוהב.

מילון

בני עקיבא
בני עקיבא היא תנועת נוער ציונית-דתית בינלאומית, הדוגלת בערכי תורה ועבודה. בני עקיבא בישראל היא תנועת הנוער המרכזית של הציבור הדתי לאומי בישראל.

ציטוטים

”כשהתקרבתי לחופי הארץ וראיתי את הרי הכרמל, עמדו דמעות בעיני“

הקשר הרב דורי