מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אוף מה יהיה עכשיו

סבתא ונמוס
ילדי עליית הנוער הראשונים שהגיעו להדסים.
כפר הנוער הדסים

נולדתי בשנת 1940 בבית חולים הדסה בתל אביב. גרנו בדרום תל אביב אבל למדתי בבית הספר היסודי בלפור שהיה במרכז העיר, ולכן בכל יום הלכתי ברגל מרחק די גדול לבית הספר ובחזרה. מאחר שלא היו מספיק בתי ספר בתל אביב, למדתי במשמרת שניה, כלומר משעה 13:00 עד שעה 18:00. בתקופת מלחמת העצמאות המצרים ניסו להפציץ את תל אביב, ולכן בדרכנו בחזרה מבית הספר לא מעט פעמים היינו צריכים לעצור בדרך ולהתחבא בחדרי המדרגות המוגנים בשקי חול.

יום אחד הייתה אזעקה בהיותנו עדיין בכיתה. מיד רצנו להיצמד לקיר. החלונות התנפצו, והלימודים פסקו. חיכיתי בשער בית הספר לאמי שתבוא לקחת אותי כרגיל מידי יום, אך היא לא הגיעה. לאחר זמן הגיעה דודתי, שגרה בסמוך לבית הספר. היא אמרה שאמי נפגעה בהפצצה שהייתה כמה שעות קודם לכן על התחנה המרכזית.

בכיתה ו' עברנו להתגורר בצפון תל אביב ולמדתי בבית הספר "חינוך לילדי עובדים הר נבו". השתתפתי בהתלהבות רבה בפעולות "התנועה המאוחדת". לבשתי חולצה כחולה עם שרוך אדום, ואני זוכרת איך הייתי צועדת בהתלהבות במצעדי האחד במאי שנערכו ברחוב אלנבי שהיה אז רחובה הראשי של תל אביב.

יום אחד, כשהייתי בכיתה ח', הודיע לנו אבי, שעבד במשרד החוץ בממשלת ישראל, שהוא נשלח לשרת את ישראל ועלינו להעתיק את מקום מגרונו לוורשה, בירת פולין. "אוף! מה יהיה איתי! מה עכשיו?!" כל כך טוב היה לי בבית הספר, כל כך טוב היה לי בתנועת הנוער: טיולים ברחבי הארץ, מחנות, הליכה לים, רכיבה על אופניים…את האופניים נתן לי עוזי כספי, כדי להתאמן על האופניים שלו כי לי לא היו משלי… אבי ניסה להרגיע אותי. הוא סיפר שיש פנימיה בשווייץ בשפה האנגלית. מידי חודש אוכל להגיע לוורשה, והורי יוכלו לבקר אותי מתי שירצו. כמו כן, הייתה אפשרות ללמוד בפנימיה בין לאומית בבית הספר האמריקאי בברלין שבגרמניה. גרמניה הייתה אז מחולקת לארבעה חלקים- רוסיה, ארצות הברית, בריטניה וצרפת. כמובן שהעדפתי ללמוד בפנימיה בישראל וללמוד בשפה שלי, למרות שרק פעם בשנה הייתי יכולה לנסוע אל המשפחה שלי בפולין.

יומי הראשון בפנימייה היה משונה. הגעתי עם דודי ובידי מזוודה אחת גדולה. כדי להגיע למקום צריך היה ללכת קילומטר וחצי ברגל מהכביש הראשי. הגענו למשרד שהיה שתול בין עצים ירוקים יפיפיים. קיבלו אותי יפה מאד. שאלו אותי על הורי ואחי הקטן שנשאר איתם, הסבירו לי בקצרה את סדר היום ואת מערך הלימודים. עד מהרה הגיעה אישה נחמדה ששמה מלי ונאמר לי שהיא אם הבית של קבוצה ד'.

מלי לקחה אותי לבניין מאורך מאד, שהיו בו חדרי בנים וחדרי בנות. היא הכניסה אותי כילדה חמישית לאחד החדרים שהיו בו רק ארבע מיטות. כששאלתי אותה איפה אשן, היא הצביעה על מיטה שהייתה מתחת אחת המיטות. נתבקשתי לחכות עד לארוחת הצהריים, עד שתבואנה שאר הבנות ונלך יחד לחדר האוכל. לאט לאט הגיעו הבנות שהיו איתי בחדר. עשינו הכרות ושמחתי לדעת שהכינו אותן לקראת בואי. הן מיד צירפו אותי לשולחן האוכל שלהן. בכל שולחן היו שמונה מקומות ישיבה, והיו שישה או שבעה שולחנות בחדר האוכל. מיד שנכנסתי כולם הסתכלו לראות מי זאת הילדה החדשה שהגיעה: איך היא נראית, איך היא נשמעת…?

אני מוכרחה לומר שהייתי מרוצה. כנראה העובדה שהייתי חברה בתנועת נוער הכינה אותי לחיים ולשיתוף פעולה עם אחרים בגילי. לא התביישתי ועניתי בביטחון רב לשאלות. הרבה שאלו אותי איך זה בחוץ לארץ, כי בזמנו מעט אנשים זכו לנסיעה לחו"ל.

שעות הבוקר בפנימיה הוקדשו ללימודים. שעות אחר הצהריים התחלקו לשלוש שעות עבודה, להכנת שיעורים ולשאר עיסוקים שונים. מאחר שזה היה בית ספר חקלאי היו שיעורי חקלאות וגם עבודה מעשית: שתילה, עידור, השקייה, גינון, עבודה בפרדס, בלולים, ברפת, בדיר… כמו כן היה סידור עבודה במטבח, בכביסה, בחלוקת הבגדים ובניקוי החדרים. אני העדפתי לעזור לאחות בבית החולים של הפנימייה. מיד עם בואי נרשמתי למקהלה בניצוח גיל אלדמע כי מאד אהבתי לשיר. גם היום קוראים לי סבתא להלה, לריקודי עם ולדרמה.

מאד אהבתי את החיים בפנימייה. תרמתי לחיי החברה של הכיתה שלנו. רוב הילדים היו חסרי משפחה. חלקם היו ילדי עליית הנוער שהגיעו ארצה אחרי השואה ללא משפחה. היו גם ילדים שהיו להם אב ואם בישראל, ולכן היינו סקרנים לגבי סיבת הימצאותם בפנימיה והיינו ממציאים כל מיני סיפורי אומללות כדי להצדיק את המצב. ילדי עליית הנוער לא סיפרו על החיים שלהם בשואה או מה קרה למשפחותיהם.

התחושה הייתה שכולנו משפחה אחת גדולה. אני זוכרת שהייתי חולקת עם אחרים את הממתקים שהייתי מקבלת, היינו חולקים בגדים. אמא של מושי, חברתי לחדר, הייתה אישה קטנה וצמוקה. היא עבדה בחנות נעליים מיקולינסקי והרוויחה מעט כסף. היא הייתה מגיעה בכל שבוע להדסים עם סל מלא פירות וממתקים. משתרכת בכביש הארוך העולה לפנימייה. מיד עם בואה התקבצנו כל בנות החדר ונהנינו מהמשלוח.

ימי שישי בערב היו שמחים באופן מיוחד בגלל קבלת שבת באולם הגדול. כל ילדי הכיתות וחלק מהמורים שהתגוררו בכפר התכנסו לשירה בציבור, דקלומים, ארוחה וארבע שעות של ריקודי עם! בשבת נחנו, למעט אלה שהיו בתורנות. מדי שלושה שבועות קיבלנו חופשה לנסוע הביתה. כמובן שאני נסעתי מדי פעם לדודים או לחברה טובה. היו ילדים שאומצו על ידי המורים שגרו בכפר. אימוני הגדנ"ע הכינו אותנו בימי מתח של הפדאינים, שהיו כורתים את האוזניים של הנרצחים כדי להוכיח את מילוי המשימה שלהם. ואנחנו חפרנו חפירות במרחבי הפרדס כדי לשמור על בטחון הפנימייה.

פנימיית הדסים הייתה לשם דבר בשל פעולות התרבות שלה. חג השבועות היה מפורסם בזכות טקס הבאת הביכורים המרשים שלקחנו בו חלק, בהנהגת גיל אלדמע המלחין, מיכאל קשטן המשורר והמורה לספרות וגרטה קראוס, הכוראוגרפית ומורת הריקוד הנערצת שבכפר. משרד החוץ היה שולח את השגרירים הזרים ליהנות מאווירת החג. אנחנו היינו בעננים.

הקשר עם הורי התנהל באמצעות מכתבים ושיחות טלפון. את שיחות הטלפון היה צריך לתכנן חודש קודם לכן, והן התנהלו בחדר המשרד כשכל העובדים שותפים לשיחה.

בסוף שנת הלימודים הייתי נפרדת מחבריי ועולה על אוניה בחיפה. באנייה ישנתי עם עוד 20 נשים בחדר. כעבור שישה ימים הגענו לאיטליה. משם ברכבת, דרך וינה ופראג הגעתי למשפחתי שבורשה.

ההפלגות בים היו אירועים מיוחדים באותם ימים, והנסיעה ברכבת עברה בנופים יפיפים. הרשמים שלי מנסיעות אלה היו מקור לסיפורים ושיחות לילה עם חברותי לחדר בפנימיה.

עד היום אנחנו בקשר חברי ולפני שבע שנים ערכנו כנס לכל חברי הכיתה.

הייתי בהדסים שלוש שנים מאושרות והייתי בטוחה שכשאהיה אם, אשלח את ילדי למקום הזה לפחות שנה אחת מחייהם. זה לא קרה…

הזוית האישית

נעמה: היה מאד מעניין לשמוע את הסיפור ולעבוד יחד עם סבתא.

סבתא נורית: היה נעים לעבוד יחד עם נעמה , לחוות פעם נוספת את ימי נערותי ולענות על שאלותיה.

מילון

פדאינים
מסתננים ערבים שהרגו ישראלים וכרתו להם את האוזניים כדי להוכיח את "גבורתם".

גדנ"ע
גדודי נוער.

ציטוטים

”"אימוני הגדנ"ע הכינו אותנו בימי מתח של הפדאינים..."“

הקשר הרב דורי