מאגר סיפורי מורשת

סבא וסבתא שלי, איציק ונירה, נולדו בתל אביב של לפני קום המדינה (1945 – 1946 ) ובתעודת הלידה שלהם רשום פלסטינה א"י

תעודות הלידה של סבא ושל סבתא

סבא וסבתא למדו והכירו בבית ספר "הכרמל" (בית ספר יסודי) ומשם המשיכו ביחד לתנועת הנוער והיו חלק משבט "קהילה" השייך לתנועת הצופים ברחוב מלצ'ט בתל אביב.

היו אלה שנותיה הראשונות שלמדינת ישראל, כילדים קטנים הם זוכרים במעורפל את ימי מלחמת השחרור וטוב יותר הם זוכרים את חגיגות העשור למדינה הצעירה.

ההורים של סבתא נירה, חוה ויחיאל גרינבוים, עלו לארץ מפולין בשנת 1935 למחרת נישואיהם טרם מלחמת העולם השנייה והשאירו מאחור משפחות גדולות שרובם ניספו בשואה.

ההורים של סבא איציק, בן ציון ורבקה, נולדו בארץ, מצד אמא של סבא איציק אני דור שישי בארץ!!!

החינוך בבית ההורים היה חינוך לאהבת הארץ והמולדת מתוך ידיעה כי המדינה החדשה צריכה לקלוט יהודים רבים מכל העולם לאחר מלחמת העולם ושואת היהודים הנוראית. אהבת הארץ התבטאה בטיולים, בצעדות, בשייכות לתנועת נוער, בגיוס משמעותי לצבא ובהתנדבות במחנות עבודה בקיבוצים בהם שימשו כעזרה בעבודות המשק והחקלאות השונות –שם בין ערמות החציר גם התנשקו בפעם הראשונה J

חיי החברה היו בעיקרם בבית הספר, בלימודים ובתנועת הנוער. לתנועת הנוער היו מגיעים סבא וסבתא רכובים על אופניים ונפגשים שלוש פעמים בשבוע: בימי רביעי ושבת הייתה פעילות עם המדריכים בהן דנו ושוחחו בנושאים שונים ובימי שישי בערב היו נפגשים לערבי שירה ולריקודי עם. סבא היה בוועדת התרבות בשכבת הצופים שקראו לה "אמירים" והשתתף בהצגות ובמערכונים.

כשבגרו סבא וסבתא היו למדריכים לחניכים הצעירים שהגיעו לתנועה. בתקופה ההיא סבא וסבתא הפכו לזוג וכולם ידעו שאיציק ונירה חברים!!!

בילדותו של סבא שלי שרו לו הוריו את השיר דוגית שטה:

אחרי הפעולות בצופים היו הולכים לאכול פלאפל וגלידה בגלידריה היחידה שהייתה בתל אביב – קראו לה גלידת ויטמן, נפגשים ומבלים בשמש על חוף הים עם כל החבר'ה ומשחקים בשכונה מתחת לבית במשחקים שהיום נקראים משחקים "של פעם": הבנות שיחקו בקלאס, 5 אבנים וקפיצה על חבל, והבנים שיחקו כדורגל, גוגואים (חרצנים של משמשים), בנדורות (גולות) וכדורסל.

אז לא היו טלפונים, בטח שלא טלפונים ניידים, כמעט ולא היו מכוניות, לא היו קניונים ומרכזי קניות ובפעם הראשונה שראו זיקוקי דינור היה בחגיגות העשור למדינה.

סבתא נירה וסבא איציק לא יצאו לגרעין לקיבוץ תל – קציר והתגייסו לצבא, סבתא שרתה בחיל המודיעין (היום משרת באותו בסיס שסבתא שרתה בן דודי מתן) וסבא שרת בפיקוד צפון ולאחר מכן כמדריך בבית ספר לקשר. במהלך השרות הצבאי סבתא התחילה לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים , סבא לאחר השחרור התקבל לעבוד בבנק לאומי והחל בלימודי בנקאות.

סבא קיבל קביעות בבנק לאומי ואז זוג החברים מהצופים החליט להתחתן בשנת 1967 ולהקים משפחה ביחד.

לסבתא ולסבא נולדו שלוש בנות: מירב בשנת 1969, מיכל בשנת 1973 ונועה, אמא שלי, בשנת 1978.

בשנת 1982, יצא סבא יחד עם כל המשפחה בשליחות בנק לאומי לסנטיאגו צ'ילה שבדרום אמריקה. כ- 5 שנים שהתה המשפחה בצ'ילה, תקופה זו הייתה פרק מעניין ומאלף בעיצוב ובגיבוש המשפחה, וזאת בנוסף להיכרות המעניינת עם עולם תרבותי חדש , היכרות והבנה של חיי הקהילה היהודית בגולה.

בשנת 1987, חזרה המשפחה ארצה, הבנות השלימו את לימודי התיכון וכל אחת בזמנה התגייסה לשרות הצבאי. שלושת הבנות סיימו את שירותן הצבאי כקצינות. לאחר הטיולים בחו"ל אחרי הצבא והלימודים באוניברסיטה, הבנות התחתנו. מירב עם גילי, מיכל עם אראל ואמא שלי נועה עם אבא שלי הקיבוצניק מכפר גלעדי, ערן.

לסבתא ולסבא יש שמונה נכדים: מתן ודנה, יואב נעמה ואורי, אני, עומר ואחרונה חביבה אביב בת 9 חודשים.

זאת המשפחה והשבט שהקימו סבא וסבתא שלי…..מלאי אהבה גאווה ושמחה.

בכיתה בבית הספר לב רן במסגרת הקשר הרב דורי

סבא , עומר ואני ביחד.

סיפור האהבה: אהבת נעורים שהפכה לסיפור חיים

בשנת 2017 בקיבוץ חצבה שבאזור הערבה חגגנו 50 שנות נישואים לסבא וסבתא  שלי, אני ושאר בני המשפחה הפתענו אותם בגדול:

הזוית האישית

הנכדה מאיה: היה לי מאוד כיף בתכנית הקשר הרב דורי, הייתה זאת חוויה מלמדת ומהנה לשמוע את סיפור המשפחה של סבתא נירה וסבא איציק, וכן, לשמוע את תיאור האווירה שהייתה בארץ בילדותם בתל- אביב ובשנותיה הראשונות של המדינה.

סבא איציק: במסגרת הקשר הרב דורי הייתה לי חוויה מעצימה ומהנה לעבוד עם נכדתי מאיה. הפגישות השבועיות והעבודה המשותפת נתנו לנו זמן איכות והזדמנות לספר לה את הסיפור שלי ושל סבתא נירה שהוא למעשה הבסיס למשפחה הנהדרת שלנו. מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים המרתקים של המשתתפים האחרים. לסיכום אני מאחל למאיה שלי שיהיה לה העונג והזכות לשבת עם נכדיה בבוא הזמן בתכנית דומה ולספר להם את סיפור חייה.