מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים, בשנת 1939, למשפחה בת שמונה ילדים.

אבי שמואל ז"ל נולד בירושלים למשפחה ממוצא תימני, ואמי דינה ז"ל עלתה לארץ מיוגוסלביה בהיותה בת שמונה עשרה, והיא הייתה חייבת להתחתן מהר לפני שתיגמר לה הויזה.בארץ היה שלטון של הבריטים, ואם היא לא הייתה מתחתנת תוך שלושה חודשים היא הייתה חייבת לחזור ליוגוסלביה, לכן הבנות שהגיעו לארץ מארצות שונות הכירו להן בחורים בכדי שיתחתנו לפני שיהיו חייבים לעזוב את הארץ.הוריי התחתנו בשנת 1930 בירושלים בזמן המנדט הבריטי.

אני הבן הרביעי מתוך שמונה ילדים, אבי עבד קשה כסייד בכדי לפרנס אותנו, ואמי נשארה בבית כדי לעשות את כל עבודות הבית ולטפל בילדים.

בשנת 1948 כשהייתי בן תשע, בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. אני זוכר שכולנו יצאנו לרחובות, וצעקנו "מדינה עברית, עלייה חופשית, בוז לספר הלבן, יחיד דגלנו כחול לבן!". הבריטים עזבו את הארץ, ומיד אחרי הכרזת המדינה התחילה מלחמת העצמאות.

הערבים הטילו מצור על ירושלים וזו הייתה תקופה מאוד קשה לכל העם. לא היה אוכל, וכשהיינו מבקשים מאימא אוכל היא הייתה שולחת אותנו לשדה לאכול חובזה. אבי הלך לעבוד בכביש בורמה בכדי לנסות לפרוץ את המצור על ירושלים כך שהשיירות עם המצרכים יגיעו לירושלים.

למזלנו, היו לנו שתי תרנגולות בחצר שהטילו ביצים. אני זוכר שפעם אחת המורה בכיתה ביקשה ממני אם אני יכול להביא לה שלוש ביצים לה ולמשפחתה. אני זוכר שהלכתי לבית הספר עם הביצים, בדרך נשברה ביצה אחת והרגשתי מאוד לא נעים כאשר נתתי למורה את הביצים.

למזלנו, המלחמה נגמרה וירושלים השתחררה מהמצור ומההפגזה שהירדנים הפגיזו אותנו. אני זוכר כשהיו מתחילות ההפגזות על ירושלים, היינו רצים למקלט שהיה בבית החולים "שערי צדק", שהיה מול ביתנו ברחוב אגריפס בירושלים. המצב בירושלים אחרי קום המדינה, היה עדיין די קשה, במיוחד למשפחות מרובות ילדים, לכן, הוריי שלחו את אחי הגדול לקיבוץ "גבעת ברנר", את אחותי הבוגרת למוסד בחיפה, ואחותי רותי לכפר ילדים "מאיר שפייה".

בהיותי בן עשר, הצטרפתי לאחותי לכפר הילדים. עם כל הקשיים שעברנו בילדותנו, אני אוהב את ירושלים וקשור אליה בנשמה. ירושלים היא הלב של העם היהודי אלפי שנים והיא תישאר בליבנו לנצח.