מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה, נולדתי במצריים בעיר הבירה קהיר. את השם רינה קיבלתי בעלייתי ארצה על ידי סבתא שלי. אבא היה נוהג להניח תפילין כל בוקר, שמרנו על המסורת היהודית וחגגנו את כל החגים בסתר. אהבתי במיוחד את חנוכה, חג של אור ותקווה. אני הבת הבכורה במשפחה, ותמיד הרגשתי אחריות כלפי אחיי הקטנים. אני אוהבת לצייר, לכתוב, ימי הולדת ומשחקי כאילו. אהבתי לשמוע את אבא שלי בזמן התפילה, שר צלילי קידוש ביום שישי, ושירים בצרפתית. למדתי בגן יהודי ולאחר מכן בבית ספר נוצרי. עליתי לארץ בשנת 1957, כשהיית בת 12, ובארץ למדתי בתיכון, במקיף א' בתל אביב.

עם עלייתנו נשלחנו כל המשפחה לצפת, כי היה צורך ליישב את הארץ. לא התגייסתי לצבא, התחתנתי לפני הגיוס. במצרים חוויתי את מלחמת סיני. בארץ חוויתי את מלחמת ששת הימים. הכרתי את בעלי בשנות ה -60. התחתנתי בשנת 1963. בעלי ואני היינו שכנים, גרנו באותה השכונה. הפעם, בחרתי לספר על אחותי הקטנה, סיפור על אהבת אחים שהם לא מאותם אב ואם.

אחותי ואני

בזיכרון נחרטים רגעים שלא נשכחים למרות שעוברות השנים, ישנן מילים שנאמרות המגיעות ללב ונשארות שם. אני זוכרת אותו יום קיצי וחם לפני כ-60 שנים כשהייתי עוד ילדה בכיתה ב', בבית הספר השכונתי שבמרחק מספר רחובות מביתנו. חיפשתי את סבא שלי שרגיל היה לבוא לקחת אותי בכל ימות השבוע. סבא שלי, איש גבוה ורזה עם פנים אדמדמות ועיניים כחולות, בלט בין המחכים מחוץ לגדר בית הספר. צלצול הפעמון לרנן ולזעוק, בריצה עם ילקוט על הגב מחפשת את דמותו בין האנשים שהיו שם. בית הספר היה מעורב, למדו שם נוצרים, מוסלמים, ויהודים. הנוצרים שחיכו בפתח החצר בלטו בגלימתם השחורה והמכופתרת עד לצוואר. סבא לא היה ביניהם. היו מוסלמים לבושי גלביות עם צעיף מגולגל על הראש. אלו היו המשרתים של אנשי האצולה הערבית. היהודים לבשו חליפות ונראו אירופאים יותר ובהירי עור. לכן חיפשתי בקבוצה שעמדה בצד ולא התבלטה כל כך. והנה, ראיתי אותו מגיע כפוף גב, ולא כהרגלו צעדיו היו כבדים ופניו ללא חיוך. רצתי לקראתו, אחזתי בידו וסיפרתי לו בשטף על המשימות והחוויות של אותו יום בכיתה. הוא שתק ולא הגיב, לחץ את ידי ואמר: היום מחכה לך הפתעה. "הפתעה?  לכבוד מה?" אני שואלת, "עכשיו לא חנוכה ולא ראש השנה, יום הולדת חגגתי בשנה שעברה". סבא לא ענה ונמשכה שתיקה עד שהגענו לביתנו שהיה בקצה הרחוב. עליתי את המדרגות בריצה, טיפסתי בזריזות, אוחזת את המעקה עד שהגעתי לקומה העליונה. בחדר הגדול ישבה סבתא שלי בשמלתה האפורה, צמתה הדקה, שזורה בחוט כסף לבן אסופה בסרט שחור שהתנדנד על גבה. סבתא שלי הייתה עם מבט עצוב, כמובן לא ידעתי מה הסיבה. בשבוע האחרון ראיתי לפעמים דמעה זולגת על לחיה שהיא ניגבה במטפחתה הלבנה שהייתה חבוקה בחופן ידה. ידיה של סבתא שלי תמיד הרשימו אותי ומאוד אהבתי שהיא ליטפה אותי. ידיה של סבתא שלי היו לבנות ועדינות, כאילו עטופות בבד שקוף שאין בו כתם. לסבתא שלי היה תפקיד מרכזי אצלי בבית. לסבתא היה ריח מדהים של מי ורדים והיא ידעה לרפא את כל מחלות הילדים. היא ערבבה עלים, כתשה שורשים, מרחה על המצח כל מיני שמנים ואז הכאבים היו נעלמים. סבתא ידעה לספר סיפורים של אלף לילה ולילה ושלפה מהשרוול אגדות ופתגמים שריתקו את דמיוני כמו אותו קוסם שהוציא מהכובע ארנב במקום מטפחת בהצגה של קרקס נייד. אך באותו יום, סבתא שתקה, חיוורת, ועיניה אדומות ומזוגגות, כאילו בכתה עם הרבה דמעות.

"איפה אמא?" שאלתי.

אימא יצאה מהחדר הסמוך כשתינוקת בין זרועותיה, מין חבילה קטנה עטופה בבד ורוד. התיישבה בקצה הספה ליד סבתא ואמרה: "זאת אחותך הקטנה, לא אני ילדתי אותה, היא בת אחותי, שנפטרה בזמן שילדה אותה. היא תגדל איתנו כאן ותהיה אחותך לכל דבר". הניחה אותה על ברכיי ואמרה: "הבאתי לך אחות קטנה במתנה, את תביני את ערכה כשתהיי גדולה".

מאז כל יום שעבר הבנתי כמה שהיא צדקה. אני ואחותי קרובות למרות שאני לבנה והיא כהה. למרות שהשיער שלי צהוב והשיער שלה שחור. ישנו באותה מיטה מכוסות באותה שמיכה כשראשנו על כרית אחת, עברנו יחד את יציאת מצריים של שנת 1957, בתלאות העלייה והקליטה. ישבנו שבעה על סבא וסבתא וגם על אימא כשהיא נפטרה. אני זאת שלוויתי אותה בחופה, ילדיי קוראים לה 'דודה', והיא דודה במלוא מובן המילה. תמיד אהיה אחותה הגדולה והיא אחותי הקטנה שקיבלתי לפני יותר משישים שנה.

הזוית האישית

שובל ורותם: אנחנו מאוד התחברנו לרינה ומאוד כיף להקשיב לה. יש לה סיפורים מדהימים..  יצא לנו להכיר כותבת ואישה נפלאה ואנחנו מאחלות לה שתמשיך לעסוק במה שהיא עושה ואוהבת שתהיה לה שמחת חיים תמיד ורק בריאות.

רינה: הרגשתי שאני מדברת עם נכדותיי מספרת להם בחופשיות את החוויות והרגשות הפרטיים שלי. הן קשובות ודייקניות ואני מאחלת לשתיהן הצלחה בכל נושא שתבחרנה.

קישור לסיפור נוסף של רינה – יציאת מצרים שלי