מאגר סיפורי מורשת

מקום המפגש בין שרה לאליעזר היה במחנה מעבר לפליטי המלחמה, בעיירה ריבולי שבאיטליה. שניהם הגיעו למקום ברוסיה – אליעזר הגיע מרוסיה ושרה הגיעה מהרי אורל שברוסיה. בהתחלה, היה משולש אהבה בין שרה לבין אליעזר וחבר נוסף. במהלך השהייה במחנה המעבר, שרה חלתה בדלקת המעי העיוור ('אפנדיציט') ושכבה בבית חולים ושני הגברים הגיעו כל אחד לחוד לסעוד אותה בבית חולים. שרה העבירה מסר לאליעזר באמצעות חברה, ורמזה לאליעזר שהוא מוצא חן בעיניה ! אליעזר הבין את הרמז, אזר אומץ וביקש את ידה של שרה – מובן שסבתא נענתה בחיוב. כדי להתחתן הם היו צריכים לנסוע לעיר הגדולה טורינו ובתאריך 21 באוגוסט 1947 נרשמו לנישואים בעירייה ובהמשך העמידו חופה אצל רב.

המסמך שהם נרשמו בעיריית טורינו

שרה לבית משפחת קורנבלום, נולדה בעיר לודז' שבפולין בתאריך 29/11/1924. היו לה שני אחים. שרה למדה בבית ספר יסודי יהודי עד כיתה ו', בכיתה ז' עברה לבית ספר ממלכתי פולני, שם למדה שנה אחת. התנאים הכלכליים הקשים מבית הקרינו גם על בית הספר, לא היו לה ספרי לימוד וכשכולם למדו מתוך ספרים היא למדה מספרים של אחרים תוך ניצול זיכרון חזותי בו התברכה. לאחר כיתה ז' הפסיקה זמנית את לימודיה ונאלצה לצאת לעבוד זמנית לפרנסת המשפחה. באותה תקופה היה קשה למצוא עבודה. בסוף מצאה עבודה בבית חרושת לממחטות ובהמשך עסקה בכל עבודה מזדמנת, בין השאר במתפרה. שרה הייתה בתנועה של פועלי ציון.

כשמלאו לשרה 16, החלה מלחמת העולם השנייה, הגרמנים כבשו את פולין ונכנסו גם לעיר לודג'. הגרמנים חטפו את אביה ומאז לא ראו אותו. המשפחה הייתה במצוקה כלכלית מאוד קשה, הרופא המשפחתי היה נותן להם כסף למחיה והאופה נתן להם לחם בחינם. שרה שמעה כל אותו הזמן סיפורים על התעללויות של הגרמנים ביהודים, יום אחד בדרכה מבית הספר הביתה, ראתה חיילים גרמנים מכים יהודי, הדבר השפיעה עליה קשות ואז החליטה – לברוח מהעיר. באותו ערב הלכה לכל בני הדודים וביקשה שיצטרפו אליה בבריחה מפולין. בני הדודים לא רצו לצאת מאזור הנוחות שלהם, לא האמינו שהמצב יכול להיות יותר גרוע ושיכול לקרות להם משהו, סירבו להצטרף וצחקו עליה שהיא רוצה לברוח, בסופו של עניין הם נספו בשואה.

שרה החליטה לברוח מזרחה – לרוסיה יחד עם חברתה . ובליווי אמה הגיעו לתחנת הרכבת לכיוון רוסיה. אמה ניסתה עד לרגע האחרון לשכנעה שלא תיסע שרה התעקשה ונסעה. על ידי כך ניצלה מהזוועות שחוללו הגרמנים בעיר לודז' בפרט ובפולין בכלל. ברוסיה התאכסנה שרה אצל אישה רוסיה בוגרת ובהמשך מצאה עבודה בחברת חשמל גם ברוסיה המצב הכלכלי היה קשה ביותר: הרעב היה גדול ולכן שתלו היא והאישה תפוחי אדמה בגינה כדי שיהיה להן מה לאכול. הייתה בעייה של חוסר בגדים, מזון ודיור, שרה לבשה כל הזמן אותו בגד וכשהיה מתבלה הייתה מתקנת אותם. הגרביים שתיקנה למשל, כבר היו עבות מרוב טלאים. פעם אחת נשרפו לה הבגדים במכבסה אז כולם נידבו לה בגד אחד כדי שיהיה לה מה ללבוש, אחר כך היא תפרה לעצמה בגדים משמיכות ומטפחות. ברוסיה עברה שרה קורסי החייאה ומכונאי טרקטורים.

בתום המלחמה עזבה שרה את רוסיה חזרה לפולין והגיעה לעיר זלוטוביה שבפולין, הצטרפה לקיבוץ של האיחוד, במסגרת זו למדה באולפן עברית עברה קורס תופרות. ועסקה בהוראה / לימוד ילדים בבית הספר בורוכוב. כאן התברר לה שכל בני משפחתה נספו בידי הנאצים. אז החליטה לעלות לארץ ישראל.

שרה בקורס תופרות

בדרך הגיעה למחנה מעבר בעיירה ריבולי שבאיטליה. בעיירה זו התרכזו היהודים שהם שארית הפליטה מהמלחמה בדרך לקבלת אישור עלייה לארץ ישראל. שם הכירה את אליעזר ומכאן המשיכו בדרכם יחד. בשנת 1946 עברה ניתוח כריתת תוספתן בבית חולים איטלקי וכאן נולדה הבת חנה( סבתא שלי).

סבא רבא אליעזר מלינסקי

אליעזר לבית משפחת מלינסקי, נולד ב 17 ביולי 1916 בעיר רובנא בפולין. היה הבן הבכור במשפחה בת 9 נפשות. לאליעזר היו 7 אחים 3 בנים ו-4 בנות.. בין הגילים 3 – 10 למד ב"חדר" וב"ישיבה". כשסיים את הישיבה  החל לעבוד. וביחד עם אחיו עסק במסחר. היו קונים ומוכרים בשוק או שהיו מעבירים את הסחורה מעיר לעיר. מקץ 5 שנים פתח חנות עצמאית בעיירתו רובנה והמשיך לעסוק במסחר עד פרוץ המלחמה. לפני מלחמת העולם השנייה כשאליעזר היה בן 21, הרוסים נכנסו לפולין ואליעזר החל לעבוד בשוק מטעם הממשלה הרוסית. ב- 1937 כאשר היה בן 23, גוייס לצבא הפולני. היו שהתחמקו משירות צבאי על ידי הורדה במשקל. היה משקל מינימלי שמתחתיו היו משחררים מהצבא. כדי להוריד משקל מיעטו באכילה והירבו בהליכה ועשו כל מה שגרם להורדה במשקל. אולם לאליעזר לא עזר והוא קיבל צו והתגייס. כעת נותר לו להמתין לגיוס בפועל.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה אליעזר גוייס ב-1941 לצבא הרוסי. כחודש וחצי לחם בחזית. אליעזר זכר שהם נלחמו בתוך יער וחיילים גרמניים שצנחו בכמויות אדירות שכיסו את כל השמיים. הייתה הפגזה של המטוסים הגרמניים על החיילים הפולנים ורובם נפגעו – גם אליעזר עצמו. כשהתעורר אליעזר, היה מכוסה כולו בעפר מחזיק חזק ברובה. כי לימדו אותם בצבא שאסור לנטוש את הרובה. מתוך גדוד של כמה אלפי אנשים של הצבא הפולני שיצאו לקרב יחד עם אליעזר, נותרו 39 בלבד. אליעזר עצמו נפצע. כשהתעורר ומצא כמה חיילים במצבו, ואז מכונית אספה אותם וחזרו איתה לבסיס. הגיעה פקודה לשחרר מהצבא את החיילים שבאו מאוקראינה. אזור שהיה בתוך פולין ולאחר המלחמה נשאר בידי הרוסים.(רובנא הייתה בתוך אוקראינה). הורידו להם את הדרגות והעבירו אותם להרי אורל על יד העיר סברלוסב, שם עבדו בבית חרושת לצינורות כשנה וחצי. לאחר מכן נתנו לו עבודה לחלק לכל העיר (ובפירוש לכל העיר!!) חומרי גלם כמו : עץ, פחם, זבל לבהמות, לחימום והסקה. כך עבד אליעזר עד סוף המלחמה בשנת 1945. בהסכם שהיה בין פולין ורוסיה להחזרת אזרחי פולין לארצם, חזר אליזר לפולין. אז התגלה שפולנים (לא יהודים) שהשתלטו על נכסי היהודים, 'כעסו' על היהודים שחזרו ולא רצו להחזיר ליהודים את רכושם.

חלק מהפולנים שדדו את היהודים שחזרו וחלקם אף נרצחו ע"י הפולנים. משראה אליעזר שזה המצב, החליט יחד עם פליטים אחרים – לעזוב את פולין. היהודים החלו להתארגן לפי מפלגות (כמו הליכוד ומפא"י) ואליעזר היה עם קבוצת "איחוד כלל ציונים"(המפלגה הליברלית של היום). התארגן קיבוץ שנאבק על הזכות לעלות לישראל. מה שעיכב אותם הוא המאבק בין הקיבוצים הפנימיים על הזכות לעלות לארץ. מה גם שהבריטים שלטו בישראל והם מנעו מהעולים להיכנס לארץ. מפולין הוא נסע יחד עם הפליטים לאוסטריה. שהו 3 ימים בוינה ואחר כך נלקחו לעיר זלצבורג שם שהה במחנה פליטים חצי שנה. במחנה עסקו באחזקת המחנה וחלוקת מזון שקיבלו מארגון הג'וינט" [ארגון האו"ם לעזרה לפליטים]. במחנה הצטרף למפלגת 'איחוד'. במחנה עסקו אליעזר וחבריו למפלגה, באימונים לצורך הברחת גבולות הארץ. במחנה גם נפגש עם אשתו לעתיד – שרה קורנבלום. את הגבולות הם הבריחו בלילה ברגל. העונה הייתה חורף, הם נאלצו ללכת ארבעה ימים בשלג! כאשר בלילה הם צעדו וביום נחו במקומות נטושים. במשאיות הועברו לעיירה סייפלד, לאחר מכן הגיעו לאיטליה לעיר במילאנו ומשם לריבולי. שם שהו שנתיים [1946-1948] עד שעלו לארץ. מיד שהגיעו לארץ, התגייס אליעזר לעבודה בחברת סולל בונה, תרם  וסייע בבניית תשתיות הכבישים במדינה.

שרה ואליעזר בחייהם המשותפים

ב-1947 נשא אליעזר את שרה  לאישה. בריבולי שבאיטליה. בתאריך 28.5.1948 נולדה בתם הבכורה חנה  (סבתא שלי) . בתחילת ספטמבר 1948 עלו לארץ באוניית המעפילים  "קדמה", מהאונייה הועברו למעברה בנתניה, שם קיבלו תעודות זהות ישראליות לכל בני המשפחה. כמו כן קיבלו מיטת ברזל מהסוכנות בתוספת מזרון. במעברה חיו בצריפים, את המזון סיפקו להם, והם המתינו לקבל בית קבע. למזלם לא ארכה ההמתנה זמן רב, לאחר כחודש וחצי קיבלו בית ביפו. התנאים היו קשים הן מבחינת מקום הדיור שהיה בית ערבי נטוש עם חדר אחד ומטבח אחד שכל המשפחה גרה שם ועוד משפחה נוספת שאחר כך עברה משם. השירותים היו מחוץ לדירה, והיו משותפים לעוד שכן שהתגורר בחדר בסמוך להם. המצב הכלכלי היה קשה באותה תקופה היה משטר צנע בארץ והכל חיו על קצבת מזון. בשנת 1953 נולד אהרון אח לחנה הקטנה. בשנת 1959 עברו לדירה מרווחת יותר בתל אביב. כדי לאפשר לילדים ללמוד בתיכון יצאה שרה לעבוד בבית חרושת לבגדים. כשחנה סיימה את לימודיה שרה הפסיקה את עבודתה. והעובדה שבתה החלה לעבוד הקלה את המצב הכלכלי בבית.

אליעזר בעבודה ב"סולל בונה"

אליעזר בקורס נגרות

אליעזר במילואים

תעודת פליט של סבא אליעזר

במשך כל השנים הלכה שרה ללמוד במסגרת קורסים שונים, כאשר בעיית השפה הייתה למעשה הבעיה העיקרית איתה הייתה צריכה להתמודד. ובכל פעם הצטרפה לקורסים בעברית כדי לשפר את ידיעת השפה. מצבה הבריאותי הורע, אולם היא לא נכנעה והמשיכה בלימודיה ועיסוקיה השונים. מהם קורס ליחסי אנוש, התנדבה לעבודה בבית חולים במסגרת ההתנדבותית של י.ע.ל. היא הפסיקה את פעילותה רק כאשר מצבה הבריאותי היה בכי רע. שרה נפטרה בתאריך 08/11/1986 בבית החולים תל השומר. אליעזר המשיך את חייו, במסגרת של מועדוני יום, ביקורים  אצל הנכדים, משהורע מצבו הבריאותי היה במוסד שיקומי משען בגבעתיים. אליעזר נפטר ב-ב' באייר 2008 בבית חולים תל השומר.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר רמז ביהוד.