מאגר סיפורי מורשת

שמי טניה קינן אני נולדתי בסנט פטרסבורג שברוסיה, ב- 1948.

כיום אני סבתא לשלושה נכדים. אני גרה כיום בכפר סבא ונשואה לבעז.

בחרתי לספר לנכדי גיא את סיפור אהבתי לארץ.

הסיפור מתחיל במשפחתי, שהיגרה לעיר סנט פטרסבורג עוד בתקופת הצאר. למרות היותם יהודים איפשרו להם לגור בעיר הגדולה בזכות בעלות על בית דפוס. הם הדפיסו ספרים בגרמנית כי מקורם היה מגרמניה. בגלל היותם יהודים עשירים הממשל הקומוניסטי לקחו להם את כל רכושם ובמקום הם קיבלו חדר אחד בין עשרה חדרים שהיו באותו דירה. שירותים, אמבטיה ומטבח היו משותפים והשתמשו בהם שלושים וחמש נפשות. אמא שלי הייתה בסנט פטרסבורג בזמן המצור על העיר במלחמת העולם השניה במשך 900 ימים. בזמן הזה העיר הייתה מנותקת לחלוטין, אי אפשר היה לצאת או להיכנס אליה. אנשים נאלצו לאכול חתולים וציפורים וגם התחילו לגדל ירקות בפארקים של העיר. אמא שלי לא רק שהיא שרדה, היא גם למדה רפואה והייתה הולכת ברגל ובקור לאוניברסיטה.

אני נולדתי ב- 1948 באותו חדר בעיר שלוש שנים אחרי מלחמת העולם השנייה.

ברוסיה תמיד הרגשתי שאני שונה מאחרים. בגן ובבית הספר תמיד הזכירו לי שאני יהודיה. בדירה המשותפת לא היה נעים לחיות. דיירים רוסים לעגו למשפחה שלי וניסיתי להגן על משפחתי עד שאחד השכנים לקח מגהץ לוהט ורץ אחרי בפרוזדור כדי להרביץ לי.

תמיד הייתי שואלת את אמא שלי "למה שונאים אותנ.ו.." והיא הייתה אומרת לי צריך לעזוב את רוסיה ולנסוע לישראל. התעניינות רצינית שלי  בארץ התחילה באוניברסיטה. לא היו הרבה סטודנטים יהודים כי מדינה איפשרה רק ל-7% מכלל התלמידים להיות יהודים ולהגיע לאוניברסיטה. זה יצר תחרות מאוד קשה. לחלק מהיהודים היה קשר משפחתי בארץ. הם קיבלו מכתבים והייו מעודכנים במה שקורה שם. פה בפעם הראשונה אני שמעתי על אפשרות לצאת מרוסיה אפילו בגדר של חלום. כשהתחילה מלחמת יום כיפור אני ועוד כמה חברים יהודים ניסו לשמוע את תחנות הרדיו BBC מאנגליה כדי לדעת מה קורה כי בכל התחנות הרוסיות לא דיברו על ישראל וכאשר כבר הזכירו אותה היא תוארה כמדינה אגרסיבית שפתחה במלחמה מיוזמתה.

אני ובעלי החלטנו ללמוד עברית יחד עם חברים יהודים נוספים כדי להרגיש קרוב לארץ וגם להבין חדשות בעברית. לא היו ספרים ולא היו מורים בסנט פטרבורג. מישהו הצליח בכל זאת להביא ספר לימוד אחד וכולם צילמו ממנו העתקים. אנחנו היינו נפגשים בערבים בדירה הקטנה שלנו. מנסים ללמוד ולשמוע חדשות. בסוף כל שיעור שרנו את "ירושלים של זהב" ושירי ארץ ישראל. התלהבות היתה גדולה וגם התקווה, למרות המציאות הקשה. בשלב מסוים שמו לב כמה מהחברים שיש ליווי צמוד מהבית שלהם עד לבית שלנו. סוג של אזהרה "על תרגישו חופשי,אנחנו עוקבים אחריכם". היו התייעצויות אם כדאי להתפזר כי אנחנו מסכמים את עצמנו ובמיוחד שיש בני הקטן בבית. אמרנו לכולם שחייבים להמשיך כי אין דרך אחרת. ביום שעזבנו את הדירה ראינו שני אנשי המשטר הרוסי שנכנסו והורידו מצלמות ומיקרופונים שהיו שתולים בדירה. כך ידענו שצדקנו והיה מעקב.

בתחילת שנות השבעים, החליטו קבוצת יהודים צעירים לעשות צעד התאבדותי. הם תכננו לחטוף מטוס ולטוס לשוויץ. הם נעצרו כבר בשדה התעופה והועמדו למשפט ראווה. שני היוזמים העיקריים קיבלו עונש מוות וכל היתר מאסר ארוך. להפתעת המנהיגות הרוסית בראשות ברז'נייב פרצו הפגנות בכל רחבי תבל. בעיקר בארצות הברית, עם דרישה לתת ליהודי רוסיה לצאת לישראל. let my people go צעקו מפגינים מול שגרירויות של רוסיה בעולם.

הלחץ עזר. ניקסון – נשיא ארצות הברית נפגש עם ברז'נייב והשלטונות איפשרו ליהודים להגיש בקשות יציאה. אני ידעתי מראש שברגע שתכריז על רצוני לעזוב את ברית המועצות אני יפוטר מעבודה כמהנדסת חשמל. זה היה מקום עבודתי הראשון. בעלי שירת בצבא הרוסי שנתיים בסיביר. הוא פיקח על טילים בליסטיים שהיו מכוונים על ערים בארצות הברית ותפקידו נחשב לסודי ביותר. גם ידענו שאם נקבל תשובת סירוב לא נוכל לעבוד יותר בשום עבודה מקצועית, אלא רק תפקידי שירות משפילים. הגשת בקשה להגירה היתה הימור מסוכן לזוג צעיר עם ילד קטן, אבל אנחנו לא היינו מוכנים לוותר על החלום. בעבודה שלי התחיל תהליך ענישה. אספו את כל העובדים, בסביבות 400 איש, באולם הגדול והושיבו אותי על הבמה בכיסה לבד. היו נאומים של אנשי המפלגה אמרו שנהגתי בבזוי ובגדתי ברוסיה. הם דרשו מהיהודים שעבדתי איתם להביע כעס ובושה כלפי. הייתי רק בת 26 ולא ידעתי איך להתגבר על הפחד שיפגעו בי.

לבסוף קיבלתי אישור עליה לארץ, כולם שמחו וביקשו לשמור קשר.

הנסיעה לארץ היתה חוויה ענקית, נחתנו בישראל בראשון לינואר 1974. פגשו אותנו חיילות עם פרחים הרגשנו שאנחנו סוף סוף בבית. אחרי חודשים שהייתי באולפן הגיעו כמה חברים שלנו מרוסיה ושכנעו אותנו לבנות יחד עם עוד חבורה של אנשים עיר ששמה "ימית" על יד עזה. לא חשבנו פעמיים כי המטרה שלנו הייתה לעזור בבנית ארץ ישראל ולהיות חלוצים.

הזוית האישית

גיא: תמיד רציתי ללמוד על הסיפור של סבתא שלי לפני שנה הייתי במקום שהכל קרה בוא (רוסיה) ושם באמת ראיתי איפו שהיא חייה אבל לא ידעתי באמת את הסיפור. במפגשים הללו למדתי על הסיפור המטורף של סבתי.

סבתא טניה: זה היה פרויקט נהדר שאיפשר לי פעם ראשונה לספר לנכד שלי את החוויות שעברתי אהבתי מאוד את כל המפגשים וזה קירב אותנו מאוד תודה.