מאגר סיפורי מורשת

שמי נתן אובמיין אספר לכם את מעט מסיפור חיי. הדגש הפעם הוא על אהבה שעל כל גווניה למרות שהחיים מורכבים הרבה יותר, אבל האהבה היא אשר מעניקה לך רגעי חסד ואת הכוח להמשיך בשגרת החיים. אז במגבלות הזיכרון והזמן אשתדל לדלות מהעבר כמה זיכרונות אשר מצטרפים יחד כמו פאזל לתמונה שלמה המשקפת את בית אבי, ילדותי ונעוריי ומשך חיי עד עצם היום הזה. ודאי יש עוד מקומות ואנשים שהשתלבו בצורה זו או אחרת במהלך חיי ונשכחו מזיכרוני ועימם הסליחה.

סבא נתן נולד בתאריך 2/10/1941 ברומניה בעיר יאסי כילד שני מתוך 4 ילדים אחותו ציפורה גדולה ממנו ופנחס וחיים קטנים יותר ומאוחר יותר  כשעלו לארץ הצטרף אח נוסף בשם אבי.

"גרנו ברחוב בשם "טטרש" יחד עם הסבתא פרידה בבית גדול, חד קומתי כשחלק ממנו שימש כמחסן לאוכל לסוסים שאבי היה משווק בין העגלונים בעיר והחלק השני של הבית שימש אורווה והייתה לנו כרכרת נוסעים אשר שימשה את אבי בעבודתו ואותנו בערב ולטיולים." סבא מספר.

"אבי מיכאל ז"ל היה אדם טוב לב שעבד קשה כל חייו, הוא אהב להתלבש יפה והיה שר ברומנית ורוסית יחד איתנו. עד היום אני זוכר כמה מהשירים הללו, בעיקר אהב לשתות תה מספל לצלוחית עם קוביות סוכר על שרפרף ליד דלת הכניסה. אמי גאולה שנשאה בעול הבית בזמן המלחמה היא עבדה במטבח של הג'וינט שחילק ארוחות חמות ליהודים.

בזמן מלחמת העולם השנייה אבי גויס לעבודות כפייה ולקראת סיומה כשהצבא האדום התקרב לעיר העלו את כל האנשים שעבדו בעבודות כפייה על קרונות המוות שנסעו הלוך ושוב עד שנספו. היחידי ששרד את המסע היה אבי לכן אף מוסד לא הכיר בו כניצול שואה. כשחזר הביתה אי אפשר היה להכירו, הוא עבר שינוי פיזי ונפשי. לאט לאט השתקם, חזר לעצמו והמשיך לשווק את האוכל לסוסים, לעגלונים שחזרו גם הם לעבודתם ולכן המצב הכלכלי של משפחתי היה טוב.

אני זוכר מאותה תקופה את בית הספר שלי שהיה רחוק מאוד ואת החשמלית שעברה ברחוב והתהפכה בעיקול שהיה ליד הבית והיו נפגעים רבים. את החצר שבה רכבנו על הסוס בערב ואת ברז המים בחצר שקפא בחורף. היינו צריכים לשפוך עליו מים רותחים כדי שהמים שקפאו בתוך הצינור יפשירו ואפשר היה שהמים יזרמו מחדש.

כשאבי חזר הביתה אמי עזרה לו בניהול, שיווק ובתחזוקת הבית. פעם קרס קיר בבית בגלל הצפה גדולה שהייתה בחורף והיא בנתה אותו מחדש. גם ידעה לקרוא ולכתוב עברית ובחגים תרגמה את התפילות בעזרת נשים בבית הכנסת. היא רכשה את הידע מאביה שהיה רב מוכר בעיר ואני נושא את שמו. אמי אהבה לשיר בעיקר באידיש וגם כמה מהשירים האלה אני זוכר עד היום. היא הייתה לוקחת אותנו למופעים וסרטי טבע שאני אוהב אותם עד היום.

סבתא פרידה שגרה איתנו, ולמעשה היא אשר גידלה אותנו, הייתה אישה יפה, גבוהה ועם קול נעים. אהבנו לשמוע אותה שרה לנו ממחזות זמר של אותה תקופה. היא עלתה לארץ וגרה אצל הבן שלה. כשעלינו לארץ עברה לגור אצלנו וזמן לא רב אחרי נפטרה ונקברה בעיר עכו. וזה המעגל הקרוב ביותר בה גדלנו.

העליה לארץ

הדברים שאני זוכר מרומניה שנשמרו בזיכרוני היטב כאילו קרו לא מזמן. כל בני המשפחה מצד ימין שגרו בסמוך אלינו, עלו לארץ במחתרת נתפסו והוגלו לקפריסין. משם הם ברחו לארץ והשתקעו בעכו בעיר העתיקה. אנו קיבלנו את האישור לעלות לארץ משלטון הרומני רק בשנת 1950 בחודש מאי, באנייה, הגענו לנמל חיפה. קיבלו את פנינו עם מטר של תפוזים, שלראשונה ראינו את הפרי הזה ולאחר הרישומים שבהם רשמו את שם משפחתנו במקום אופנהיים הם לאובמיין שנשאר כך עד עצם היום הזה.

לאחר מכן העלו אותנו על משאיות ישר לבאר שבע למעברה בשם "ממבו". במעברה היו עולים חדשים מתפוצות שונות שדברו שפה שלא הבנו. לנו הילדים דבר זה לא הפריע והשתלבנו עם כולם. מסביבנו היו דיונות חול ומקלחות ללא קירות. כולם התרחצו בערב עם תחתונים וביום שהתחבאו מאחורי האוהלים כי בחוץ היה חם מאוד.

סבא נתן בגיל 20

בעזרת המשפחה שגרה בעכו עברנו מבאר שבע לעכו להיות שוב מאוחדים כמו פעם, ומכאן למעשה התחלנו את חיינו החדשים בארץ. גרנו בחדר בקומה גבוהה שהיו חסרים בה דלתות וחלונות וגם סבתי שעלתה לפנינו לארץ, באה לגור איתנו באותו חדר והסתדרנו כולנו יפה. אותנו הילדים שיבצו בבית הספר לפי הגילאים מבלי שנדע מילה אחת בעברית. תוך זמן קצר השתלבנו עם כולם, כי גם חלק מהילדים היו גם עולים חדשים.

מבית הספר שבו למדתי בעכו, זכור לי המורה לציור בשם שלום עוקשי, אומן ציור ופיסול בעל שם עולמי. יש על שמו גלריה במוזאון בעיר העתיקה שבעכו, ממנו למדתי לצייר ולפסל. תחביב זה ממלא שעות של כיף וסיפוק בעיקר בימים שמזג האוויר לא מאפשר לצאת מהבית. גרנו בעכו עד שסיימתי את בית הספר היסודי ומשם עברנו לחיפה כדי להקל על אבי על נסיעותיו לעבודה בפיניציה שהתבצעו בשלוש משמרות. יש לציין כי אחי הקטן נולד בעכו. המשכתי את לימודיי בטכניון במגמת מכונאות ובערב למדתי בישיבה את התנ"ך. אהבתי את המקצוע עוד בבית הספר ולכן המנהגים והדת קרובים ללבי. התגייסתי לצבא, השתתפתי במלחמות ששת הימים ויום כיפור. השתחררתי מהמילואים אחרי 24 שנים ועשרה חודשים לפי התעודה שקיבלתי בזמן השחרור.

את שירה אשתי הכרתי בהיותה כנערה צעירה בת יחידה להורים ניצולי שואה. כיום היא אימא לשתי בנותינו והיא סבתא לשישה נכדים שבהם עופרי שבזכותה אני משתתף בפרויקט זה. את יתר הזמן אני עוסק בטיפוח הגינה, בשייט על הקיאק ובפיסול וציור. אני מקווה שאתמיד בזה לעוד שנים ארוכות כל עוד שיהיה באפשרותי במגבלות הגיל והיכולת ותמיד אשמח לשתף בכל חוויותיי את כל הקרובים אליי."

ביום חתונתנו

עכו העיר העתיקה

אני זוכר אותה עדיין עוד משנות החמישים. כשהתגוררתי בה למדתי והכרתי את כל סמטאותיה והחומות שמעליה. דילגנו וממנה קפצנו אל הים. זוכר את הריחות של הפיתות החמות מהתנור ואת הסירים שהיו מביאים לבישול ליד ערמת הפיתות שבתנור. אני זוכר את עגלת הנפט ואת הפעמון המודיע על הופעתו כל יום חמישי, את האופניים עם בקבוקי החלב המכוסים בשק רטוב לשמו על טריות החלב, ואת החנות של הקרח בה היינו קונים רבע או חצי בלוק אשר היינו שמים בדלי מים ושותים מים קרים.

אני זוכר את החתונות של התושבים המקומיים ברחבה שליד הבית. ואת הים, אהבתי הגדולה, המתנה הכי גדולה שאדם קיבל. הים מפנק, מרגיע ומרכיב את האופקים בתנאי שאתה מכבד אותו ומכיר את עצמתו ומתנהג בהתאם.

כיום עכו שונה ומפותחת. יש בה שוק, מוזאונים, נמל וממצאים ארכאולוגים שמספרים את תולדות העיר בכל הזמנים. יש בעכו נשמה ומסתורין שרק ערים עתיקות כמו יפו וירושלים העתיקה נותנות את ההרגשה הזאת לכל מבקר בהן. אני ממליץ לכל אחד לבקר בערים הללו וליהנות מהדבר המופלא הזה.

הזוית האישית

הנכדה עופרי: אני הבנתי והפקתי מהסיפור הרבה על קשר ויכולות של אהבה ובנוסף, למדתי והתעניינתי על השואה ועל האנשים שעברו וניצלו ממנה.

סבא נתן: אני מודה על ההזדמנות הנתנה לי להשתתף עם נכדתי עופרי ויסולי בתכנית הקשר הרב דורי המתקיימת בבית הספר "ארלוזורוב" שבקריית חיים בהדרכתה של המורה מאיה טיקוצקי.