מאגר סיפורי מורשת

אני מזל פיפמן נולדתי בישראל בשנת 1951.

הייתי נשואה לאלי פיפמן שניפטר מדום לב. הייתי ילדה שובבה. גדלתי ברמלה, גם סבא וסבתא, דודים, קרובי משפחה רבים שגרו ברמלה. אח של אימי ובעלה של אחות אימי היו שוטרים במשטרת רמלה. סבא יצחק דבש- הקים בית כנסת ברמלה באזור השוק. סבא יצחק דבש היה השומר של המגדל הלבן וכילדה גדלתי ושחקתי ברמלה באזור המגדל הלבן. סבא היה תורם אוכל בחגים לאנשים שהיו מגיעים לפתח הבית וכל המשפחה היינו נותנים, סוכר, קמח, שמן, ועוד מצרכים רבים כמו מצות לחג הפסח. סבא הקים את חברת קדישה ברמלה. וגם תרם כסף לבית החולים בירושלים משגב-לדך.

סבא  של אלמוג בעלי היקר הגיע מארגנטינה בשנת 1965 הוא הלך ישר לטכני של חייל האויר, ומשם התגייס לחיל האויר. אלי ואני הכרנו בניר צבי ישוב ארגנטינאי שם היו הדודים וסבא וסבתא של אלי, ולי היתה אחות נשואה שהייתי הרבה אצלה ובמסיבות של ילדים בימי שישי שחקנו והכרנו שם.

אחרי הצבא התחתנו, אני עבדתי בעירית רמלה. וסבא עבד בתעשייה האווירית, נולדו לנו 3 ילדים לימור הבכורה אמא של אלמוג ויעל, שי  ואלון. סבא אלי יצא לפנסיה כמה שנים לפני הזמן על מנת לתרום לקהילה התנדב לביטוח לאומי, התנדב לצבא התנדב ליד שרה …עזר לכול דורש, וראה בזה שליחות של אהבה.

 

כמו שכתבתי נולדתי ברמלה. גדלתי בשכונה הראשונה העברית שהוקמה ברמלה. סביב הבית היו המון עצי זית ופרדסים רבים. הייתי משחקת עם חברותי על עצי הזית והיינו הולכות לפרדסים לגנוב תפוזים, ותמיד נתפסנו ונענשנו. הייתי רצה יחפה  אחרי פרפרים יפים ומדהימים. הייתי הולכת הרבה לסבתא וסבא שלי שגרו ליד המגדל הלבן, והייתי פותחת את הדלת הגדולה מתקופת הצלבנים. בחופשות הייתי נוסעת עם אחי למושב גבעתי, שם היו פרות, תרנגולות, וגם הדודים היו מגדלים עגבניות , מלפפונים ותירס. כל בוקר היינו יוצאים עם הדוד לחלוב את הפרות ולנסוע עם הסוסים והעגלה למחלבה להעביר את החלב שנמכר לתנובה. הייתי ילדה שמחה ותמיד מצאתי איך למלא את הזמן במיוחד בטבע שמאוד אהבתי.

למדתי בבית ספר תיכון אורט שהיה ממוקם מול משטרת רמלה ומול בית המשפט (בית המשפט עבר מאז לרחוב ויצמן). למדתי עיצוב  אופנה, וכרגיל הייתי בורחת בהפסקות לבית המשפט לראות משפטים, רוב השופטים הכירו אותי, וגם היו שולחים הערות מצחיקות, בסוף הלימודים היו באים חברים שלי ולוקחים אותי הביתה.

בימי שישי היה מה שניקרא הגורן ברחוב הרצל ליד בית הקרח, היו כל החברים נפגשים, משחקים, ויוצאים לטייל בכול רמלה, היו גם ערבי ריקודים. הייתי בצופים וגם מדריכה בצופים, שנתן לי עוד לראות וללמוד דברים חדשים בכול הפעילות שלי היתה סביב הטבע שמאוד אהבתי.

התגייסתי לצבא בניגוד לרצונם של הורי, למדתי מפות ותצא"ות וכך גייסו אותי למודיעין שירתתי בתקופת ההתשה של מדינת ישראל. הייתי מפענחת תצא (תצלומי אויר), מאוד אהבתי את התקופה, הייתי עובדת לפעמים 24 שעות רצופות, הדבר שנתן לי תחושה של  אחרת, זה שידעתי לפני אחרים מה קורה. בבוקר הייתי שומעת ברדיו ומיד אחי היה שואל אותי, היית מעורבת בזה, ברור שלא עניתי, אבל תחושתי היתה נהדרת. עם החברים מעט נפגשתי מאחר שהייתי מאוד עייפה מהשעות שהייתי עובדת בצבא.

גדלתי בבית שדיברו פוליטקה והיה אסור לנו לדבר דברים לא טובים על שכנים או חברים, הורי היו במערך (אמת) ואחי היה בליכוד, ואחי הקטן היה במרץ, כך שהיו הרבה ויכוחים בפוליטקה אבל בנועם וכבוד לדעות של האחר.

הכרתי את בעלי עוד מגיל 14, עברתי איתו את הילדות, תיכון, צבא, וכול מה שמסביב. הורי בעלי היו אשכנזים שלא קיבלו את הספרדים בגלל צבעם, לא מרוע לב, אלה שהם מארגנטינה ומי ששחור הוא (גרינ"גו) משרת.

לאחר הצבא החלטנו אלי ואני שאנחנו מתחתנים גם ללא הסכמה של הורי בעלי. אבל עם הזמן חמותי העריכה והוקירה את משפחתי וטענה שאנחנו אחרים, חחחחחח. אחרי הצבא עברתי לעבוד בעירית רמלה כי אימי רצתה שאני אעבוד במקום מסודר, על אף שהתקבלתי במכון למחקר ביולגי בגלל הסיווג הגבוה שלי.

בעלי התחיל לעבוד בתעשיה הצבאית וכך גידלנו את 3 ילדנו. גרנו תקופה קצרה בלוד, אחרי זה עברנו לרחובות שם למדו וגדלו ילדנו כולל תיכון, לפני 20 שנה עברנו לקרית עקרון, כי רציתי חלקה קטנה לגדל עצים וצמחי מרפא. במשך כל השנים למדתי בתחומים שונים.

בשנה האחרונה לאחר שבעלי נפטר אני ממקדת את זמני בין נכדי. בבוקר מתעמלת במים, הולכת לקורסים קצרים. עם נכדיי אני מחלקת לפי גילאים. אלמוג ויעל הן לא ממש צריכות אותי, הן יודעות  להעסיק אותן לבד, מכינות שעורים ורואות טלויזיה. את מאיה ,אוהדי ואלה אני לוקחת  מגני הילדים, נותנת משהוא לאכול ומשחקת איתם. רותם ויובלי אני מטיילת איתם ונותנת להם אוכל וזהו. יש לי ולילדיי כלבים והם די נחמדים וממלאים את החורים הנוצרים.

 

יד שרה: "יד שרה היא מעמותות ההתנדבות (מלכ"ר) הגדולות בישראל. היא מעניקה מגוון שירותים לאנשים עם לקויות ומחלות במטרה לצמצם את השפעת לקויותיהם ומחלותיהם על תפקודם ועצמאותם. יד שרה פועלת כדי לאפשר לכל אדם להמשיך באורח החיים שהוא בחר בו, בביתו עם משפחתו וקהילתו ולא להיאלץ לעבור למוסד סיעודי, כי היא משוכנעת שהשארתו של החולה והאדם בעל הלקות בסביבתו הטבעית חשובה לשיפור התפקוד ולהחלמה פיזית ונפשית לפרט עצמו וחשובה גם מבחינה תרבותית וכלכלית לחברה ולמדינה".

 

תשע"ו