מאגר סיפורי מורשת

שמי נטליה, או בשמי  הקצר יותר נטלי. נולדתי בשנת 1959, בברית המועצות (לשעבר). נולדתי למשפחה של רופאים, אבא ואימא. הייתה לי אחות גדולה. לארץ עליתי עם משפחתי בשנת 1990 ומאז אני מתגוררת בארץ ישראל בנצרת עלית כבר כמעט 30 שנים. כיום אני מלמדת נגינה בפסנתר וזה המקצוע שלי והתחביב שלי בכל מהלך חיי. אני נשואה כבר 40 שנים ויש לי בן אחד ונכדה אחת ושמה מיראל.

ילדות ונעורים

נולדתי בעיר טשקנט, בירת אוזבקיסטן. הורי שהיו ילדי מלחמת העולם השנייה לא נולדו בטשקנט, אלא הגיעו אליה בזמן המלחמה כי ברחו לשם כדי להינצל, ולכן שם נולדתי. כיוון שהנאצים הרגו כמעט את כל משפחתם הם נאלצו לברוח לעיר טשקנט אשר קלטה את כל ניצולי השואה שברחו בזמן המלחמה. קראו לה "עיר הלחם". במקור אמא שלי מפולין ואבי מאומן. לקחו את אבי להילחם במלחמה והוא היה גיבור מלחמה. כל שנה במצעד הניצחון במוסקבה אני רואה את אבי בטלוויזיה כאשר מקרינים את המצעד. אחרי המלחמה לא היה להוריי לאן לחזור, אז הם נשארו בטשקנט. אני הייתי הדור הראשון שנולד בטשקנט. הייתה לי משפחה מאוד חמה ואוהבת. קיבלתי המון תשומת לב, דאגו לי מאוד, לחינוך ותרבות, שזה הוביל אותי בהמשך חיי להצלחה. התחלתי ללמוד בגיל צעיר מאוד, בגיל חמש הייתי כבר בבית ספר למוזיקה, ובגיל שש למדתי בבית ספר יסודי. ההורים תמיד קנו לי ספרים של סופרים קלאסיים, מאוד אהבתי אותם. אך לפני שהתחיל בית הספר, עברתי אירוע מאוד טראומתי. בשנת 1966, בטשקנט התרחשה רעידת אדמה בעוצמה גדולה מאוד. באותו לילה, אני ומשפחתי התעוררנו מרעש מאוד חזק. אבי היה רופא ועבד במשמרת לילה, היה חשוך, והשמיים היו בצבע אדום, כמו אש. נבהלנו מאוד, אני במיוחד, הייתי קטנה מאוד, ואימא לקחה אותנו החוצה. לבית שלנו לא קרה כלום, אבל רוב הבתים בעיר נהרסו. במשך חודש לא נכנסנו הביתה וישנו בחוץ בעיר אוהלים. הגיעו אנשים מכל המדינה, ועזרו לבנות את טשקנט מחדש. מכל החוויה הזאת חוויתי  טראומה נפשית קשה, אבל טיפול פסיכולוגי עזר לי, ובמהלך הזמן התחלתי לשכוח והצלחתי להתמודד.

מכתה א' עד כתה ח' למדתי לימודים אינטנסיביים: השתתפתי בקונצרטים, טסתי למחנות קיץ, הצטיינתי באומנות. אהבתי לנסוע עם המשפחה לטיולים בטבע, בים, במוזיאונים. כבר בגיל צעיר הייתי בערים המרכזיות  של ברית המועצות (לשעבר): מוסקבה, סנט פטרבורג, אודסה, ועוד. אחרי כתה ח' התקבלתי לבית ספר קדם- אקדמי למוזיקה, בגלל שהבנתי שהמוזיקה היא מקצוע שילווה אותי לכל החיים. אלו היו לימודים מאוד קשים, אבל זה נתן לי אפשרות להתקבל לאקדמיה למוזיקה, בזמנים שהיה כמעט בלתי אפשרי להתקבל אליה. בשביל להתקבל הייתי צריכה לעבור תשעה מבחנים.  במקביל ללימודים היו לי המון חברים וחברות שאיתם טיילנו, חגגנו ביחד, למדנו ביחד, נסענו לטיולים. אבל הכי חשוב, בגיל 15, הכרתי את בעלי, ליאוניד.

סיפור האהבה של סבתא וסבא

בגיל 15 בכיתה י' ליאוניד ואני הכרנו במסיבה אצל חברים. היינו חברים 5 שנים, אך בהתחלה לא חשבתי שזה יהיה סיפור אהבה לכל החיים. אבל לאחר כמה זמן הוא התחיל לחזר אחריי, לעזור לי, לדאוג לי, ולהתייחס אליי כמו מלכה. ביחד אהבנו לטייל בטבע, להיות עם החברים, לעשות שטויות, ללמוד, לעזור אחד לשני, לבקר בקונצרטים ובקולנוע. היה לנו מן קטע, שמאוד רצינו לבלות במקומות מפוארים, אך הם היו מיועדים רק לתיירים מחו"ל. אז התגנדרנו והתלבשנו יפה ובכניסה דיברנו ביידיש, כדי שיחשבו שאנחנו תיירים והכניסו אותנו המון פעמים. בילינו במקומות כאלה המון, ויש לנו משם זיכרונות רבים. לבסוף החלטנו להתחתן, ונישאנו בתאריך 24.03.1979. החתונה הייתה מאוד מפוארת. היא התקיימה באולם חתונות, היו המון אורחים.  לבשתי שמלה יפה בצבע טורקיז בהיר, וליאוניד לבש חליפה שחורה. בחתונה הופיעה הלהקה הכי מפורסמת בעיר. בירח דבש נסענו לחופשה בים הבלטי עם קבוצת חברים. כשחזרנו מירח הדבש, שנינו התחלנו לעבוד וללמוד. היה לנו כלב פודל חמוד מאוד שקראו לו טומי. בשנת 1981 נולד לנו בן, אבא של מיראל, סלביק. זאת הייתה שמחה גדולה כי מאוד רצינו בן, למרות שכל הרופאים הבטיחו לנו שזאת תהיה בת. כיום, 45 שנה לאחר שהכרנו, אני חושבת שזו הייתה אהבת אמת. ביחד עברנו המון בחיים, דברים שמחים ועצובים, הרבה קשיים, אבל אף דבר לא הפריד בינינו אלא רק חיזק את האהבה בינינו. לפי דעתי אהבה זו לא רק אהבה בין זוג. האהבה שלי ושל ליאוניד לא הייתה רק אהבה בינינו, אלא היא הייתה גם אהבה למשפחה שיצרנו, לילדים, לנכדים. האהבה שלנו התחזקה יותר כאשר נולד לנו בן, התחלנו להעריך אחד את השני יותר, את כל החוויות שלנו, הטיולים הבילויים והנסיעות, חווינו עם הבן שלנו, והנכדה שלנו. ובקרוב נחגוג יובל לנישואים.

סיפור העלייה של סבתא ומשפחתה:

בשנת 1990, התגשם חלומי, ועליתי עם משפחתי לארץ ישראל. היינו ביחד, 13 אנשים, כל המשפחה. זה קרה בתאריך 07.12.1990, בחג החנוכה, משדה התעופה נסענו ישר לעיר חיפה, גרו שם חברים שלנו. אך בכל 3 הימים שהיינו שם, לא מצאנו אף דירה לגור בה, כי באותו חודש הייתה עליה  ענקית לישראל של 34,000 אנשים בחודש אחד. כתוצאה מזה נסענו לנצרת עילית, ושכרנו וילה גדולה, שגרנו בה 13 אנשים, משפחה גדולה אחת. זה היה מוזר מאוד, לפעמים מצחיק, ולפעמים גם קשה, כי אין לך פרטיות. אפילו אנשי העירייה וההסתדרות הגיעו "לבקר" את המשפחה שלנו, וכתבו עלינו בעיתון. בוילה הזאת לא היה בכלל ריהוט, שכנים נתנו לנו כל מיני רהיטים שהיו להם במחסנים. מהעירייה הביאו לנו מחממים ומזרנים לבית. התחלנו ללמוד באולפן, והילדים התחילו ללמוד בבית ספר. אני למדתי עברית עוד בטשקנט, אז הלכתי לאולפן בו כבר התחילו ללמוד חודשיים לפני. הלימודים באולפן המשיכו רק כחודש. בתאריך 15.01.1991, התחילה מלחמת המפרץ, ואולפנים נסגרו. ישבנו בבית, בלי טלוויזיה, ורדיו היה רק בעברית. לא הבנו מה מתרחש ואיך להתכונן למלחמה.  באחד מהימים, הגיעו אלינו זוג שכנים טובי לב, ראו שאנחנו עולים חדשים, והגיעו עם רצון לעזור לנו. הם הביאו סלוטייפ, נייר צלופן, והתחילו לאטום את החלונות בכל הוילה שלנו. הם סיפרו לנו את סיפור החיים שלהם ,שהם היו גם עולים חדשים פעם. והבנו שבארץ הזו אנשים מאוד מיוחדים. אבל לצערי, הבית הזה היה כל כך ישן, שכל פעם שנשבה רוח חזקה, כל מה שאטמנו, התפרק, והיינו צריכים לאטום את החלונות כל יום מחדש. בזמן המלחמה היה מאוד קשה, היו המון אזעקות, הילדים סירבו לשים את מסכות הגז, אבל לשמחתי בדיוק בחג פורים נגמרה המלחמה, והמשכתי ללמוד באולפן. אחרי שסיימתי ללמוד באולפן, עבדתי ופרנסתי את המשפחה בכל מיני עבודות קשות עד שנת 1992. בשנת 92, הקימו פרויקט "עיר מנגנת", והזמינו 35 מורות למוזיקה לעשות קורס בהוראה ולעבוד בפרויקט הזה. בהתחלה שלחו אותי לעבוד בחמישה גנים ולהעביר להם שיעורים מוזיקליים.  ובתחילת שנת לימודים של 1993, נתנו לי עבודה בבית ספר יסודי "גלעד", שבו עבדתי 20 שנים. באותה שנה, 1993, בעלי החל לעבוד במקצוע, כמהנדס בניין בחברת ניהול ופיקוח פרויקטים, שבה הוא עובד עד היום. לפני זה, בפברואר 1991, קנינו דירה חדשה ברחוב המורד, כי לגור ביחד היה מאוד  קשה. אנו  גרים בבית זה גם כיום. בזמן עלייתנו לארץ, כשהתחלנו כבר לדבר בעברית, ולהבין את השפה, הכרנו המון אנשים מדהימים ומיוחדים. הם עזרו לנו להרגיש בנוח במדינה, הכירו לנו את המנהגים המיוחדים של הארץ, את ההיסטוריה של העיר ושל המדינה, ועל זה אני מאוד מאוד מודה. כי החברות הזאתי נמשכת עד היום ועוד תימשך.

חייה של סבתא כיום

כיום אני בת 59 ומתגוררת בנצרת עלית. מאז שעליתי ארצה עבדתי 25 שנים כמורה, ויש לי המון חברים ישראלים. אני מרגישה ישראלית במאה אחוז. היות ובמדינת ישראל גידלתי את בני, ובה הוא הקים את משפחתו ונולדה מיראל נכדתי האהובה. אני מודה מאוד על כך שעליתי ארצה כי פה הבית האמיתי שלי. אני מרגישה מאושרת, כל המשפחה שלי פה. כיום, אחרי 36 שנות עבודה, יצאתי לגמלאות. אך אני עדיין ממשיכה לעבוד ולהתנדב מטעם הקונסרבטריון בתזמורת בבית ספר מנחם בגין.

מיראל נכדתי ואנוכי היינו מאוד קרובות מאז ומתמיד, וכעת יש לנו אפשרות לטייל, לבלות, לנסוע לחו"ל, ולעשות דברים במשותף. אני טסה המון לחו"ל: עם החברים, עם מיראל, עם בעלי, וכולי. הייתי ביותר מעשרים מדינות וחוויתי המון חוויות. בארץ אני נהנית לנסוע לים המלח, לירושלים, לחיפה, לצפון, לצפות בתיאטרון, לבקר במוזיאון. אני אוהבת לבקר את המשפחה של בני ולשחק עם חיות המחמד שלהם. אני מטפלת בחמי ובכל מטלות הבית ומעבירה  שיעורים במוזיקה.

הזוית האישית

הנכדה מיראל: כתיבת העבודה הייתה חוויה מיוחדת. לסבתא היו חיים מיוחדים ומעניינים, מעוררי השראה. נהניתי מאוד לכתוב את העבודה, זה היה משהו מאוד יוצא דופן. אני לומדת מהסיפור שלא צריך לפחד מכלום, תמיד אפשר להתחיל מהתחלה, ובהצלחה רבה לבנות לעצמך את העתיד. למדתי שצריך לשמור רק את החברים הטובים, להעריך את המשפחה ולכבד את ההורים. כמו כן למדתי לאהוב ולהיות נאמן. לסיכום, כתיבת העבודה עוררה בי המון השראה והבנתי שלא חשוב מה יקרה בחיים, הבן אדם בונה לעצמו את גורלו ועתידו.

סבתא נטלי: כתיבת העבודה הייתה בשבילי עוד חוויה מתוך המון חוויות עם נכדתי מיראל, אבל מזווית אחרת. במהלך החיים של מיראל סיפרתי לה המון על חיי, אבל עכשיו כל מה שסיפרתי לה הצטבר ביחד לכמה דפים בודדים. למרות שזה נראה מעט, זה לקח לנו המון זמן. בזמן העלאת הזכרונות הרגשנו את השמחה וגם את העצב על דברים שחלפו ואינם. אני מלאת תקווה שהשיחות יעזרו לנכדתי, להבין את החיים טוב יותר, ושבעזרתם היא תבנה לעצמה את חייה.