מאגר סיפורי מורשת

שמי אמילי, נולדתי ב-1948 בתוניס ביום גשום מאוד. האהבה הראשונה שלי הייתה לצבעים ולעפרונות שקיבלנו מבית הספר היהודי אליאנס ולארוחות צהריים ומתנות שחלקו לנו כל שנה.

בתי ספר אליאנס היו קיימים בכל צפון אפריקה. הם דאגו לנו לא רק ללימודים אלא לכל הצרכים שלנו, כמו בגדים, נעליים, ספרים ומחברות. אני זוכרת אפילו שהם הביאו סבון רחצה.

דאגו שתהיה לנו כל יום ארוחת צהריים חמה. אהבתי מאוד שאחרי הארוחה חילקו לנו חלבה. עד היום אני אוהבת חלבה אחרי הארוחה. התלבושת האחידה הייתה חלוקים בצבע כחול-לבן וסרט על השער.

בגיל שמונה עליתי ארצה, כך שלמדתי את השפה בעזרת חוברת שנקראה nudu של אמי.

ב-1956 תוניס קיבלה עצמאות ורוב היהודים עלו ארצה דרך מרסי שבצרפת, שם שהינו במשך שבועיים כמו פליטים באוהלים ומשם עלינו לארץ באנייה.

אהבתי השנייה הייתה לשהות באנייה ולריבה שחילקו בארוחת הבוקר. באנייה הגענו כל המשפחה. סבא אמר לאורך כל הדרך "כשנגיע לישראל ואראה את דגל ישראל הכחול והלבן אני אמות", וכך באמת היה. כשהגענו לחיפה וכולם שרו שירי ארץ ישראל, לסבא יצא קצף מהפה והוא מת.

בתוניס המצב הכלכלי היה מצוין. אבי היה צורף. כשהגענו לארץ קיבלנו צריף עם מיטות מברזל ושתי עששיות ומעט מאוד כלים ושמיכות. השירותים היו בחוץ. אנחנו הגענו בזמן מלחמת קדש (סיני).

בבוקר היינו צריכים לחפור שוחות להגנה, ובלילה רעדנו מפחד ומקור. אבי לא מצא עבודה והיה קשה מאוד לקנות מצרכים. כשהלכתי למכולת להביא חצי לחם לשש נפשות, בעל המכולת שלח אותי לאבי וטען שהיה לנו חוב במכולת.

למרות כל זה, אהבתי את הארץ. השפה והחברים היו עולמי.

כשהייתי נערה אהבתי מאוד לקרוא, לשחות בים, לטייל בטבע ולרקוד. הייתי מגיעה לים עם ספר בבוקר ובשקיעה הייתי נזכרת שאני צריכה לחזור הביתה.

היה לנו מועדון שבכל מוצאי שבת נהגנו ללכת לרקוד ואחרי שנתיים הכרתי שם, את אהבתי הגדולה שפגשתי בשנת 1968. לאחר שמונה חודשים התחתנו בגני שמשון באשקלון. בירח הדבש שלנו נסענו לאילת. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאנו רחוק כל-כך.

אילת הייתה עיר מאוד יפה, ופה בפעם הראשונה ראינו מזגן שקראו לזה cooler. המזגן עבד על מים וצמחים.

נולדו לנו ארבעה ילדים וזאת אהבתי הגדולה ביותר. כשהגיעו הנכדים גיליתי שיש עוד אהבות גדולות.

הזוית האישית