מאגר סיפורי מורשת

שמי אנט פריז'ה. נולדתי במרוקו וכיום אני מתגוררת במושב בצרה. יש לי ארבעה ילדים ואחד עשר נכדים אהובים ויקרים.

יהונתן, בחרתי לספר לך על סיפור האהבה שלי לסבא שמעון אותו הכרתי כבר במרוקו, כיום אנחנו נשואים כבר שישים ואחת שנים.

שמעון ואני, אנט, הכרנו במרוקו בגיל 18.

המפגש עם סמי  פריז'ה שלימים יהיה בעלי היה כך:

הייתה לי חברה, בשכונה שלנו בקזבלנקה, שקראו לה רשל. רשל הייתה בחורה עדינה ושקטה ואני הייתי בחורה שאוהבת את החיים, טיפוס "פלפל". לרשל  שידכו את בן דודה אלי וקבעו אירוסין גדולים. כולנו שמחנו בשמחתה ושמחנו גם בבחור ששודך לה.

אלי הארוס של רשל עבד בנמל כעמיל מכס. היה לו חבר מהעבודה שקראו לו סמי. רשל, גם היא הכירה את סמי וראתה אותו בשכונה. הוא היה בחור יפה תואר ובעיני רוחה חשבה שהוא יכול להתאים לי. לאחר האירוסין, הרגישה רשל שארוסה, "מתעניין יותר מדי" בי ומיד התנדבה להכיר לי את סמי, שהזכיר מעט את אלי ארוסה.

את סמי פגשתי שוב בבית דודתי דונה, זה היה בסוף צום הכיפורים. אימי שלחה אותי לדודתי בכדי להביא לה את הלחם עם השקדים. אני הייתי ביישנית , לא רציתי ללכת לבד. אימי צירפה אליי את יצחק אחייני שיכנס אליה במקומי. כשהגענו לבית של דונה, הוכרחתי להיכנס פנימה.

שם כבר פגשתי שוב את סמי, שהתברר שהוא חבר של בן דודי אמיל. עוד באותו ערב ליווה אותי  סמי חזרה הביתה ומאז נשארנו ידידים. סמי הוא בנם של רחל וחנניה פריז'ה, נולד ב-20.11.1934  בקזבלנקה. אמו רחל נפטרה משחפת והיא רק בת 29. לזוג היו חמישה ילדים, אליז, סוזן, פלורה, סמי ויוסף(ז'וז'ו).

סמי נשאר עם אביו ואחיו בקזבלנקה. מאוחר יותר נישא אביו לעיישה, לה לא היו ילדים משלה. סמי ואני יצאנו כידידים בערבים: לרקוד, לטייל, לצפות בסרטים בקולנוע, וזאת עד שעת העוצר שהייתה ב – 20:00 בערב. באותה תקופה סמי כבר היה רשום לעליה לישראל כך שלא חשבתי עליו ברצינות. בתכנון שלי בכלל רציתי לנסוע לצרפת ולהצטרף לאחותי טיטי.

בתקופה זו, נציג של  חברת "רסקו" (הסוכנות היהודית) הגיע למרוקו והציע לדודו של סמי לקנות נחלה בישראל, במושב בצרה. הדוד יעקב קדוש רצה לקנות נחלה, אך לא הורשה לעשות זאת, מפני שלא היה לו בן. בהסכמתו  של סמי, צירפו אתו כבנם וכך רכשו את הנחלה בבצרה. הבנות אליז וסוזן עלו גם הן איתם לישראל.

סמי, לפני נסיעתו נגש לאימא שלי רחל וביקש את רשותה שאני אצטרף אליו ואל משפחתו לנסיעתם לישראל. תשובתה הייתה: "אם אתם מהמזל, אתם עוד תפגשו ואם לא, אז כל אחד ייקח את הדרך שלו". לאחר כמה ימים, סמי עזב לישראל, בכדי להמשיך בחייו. השנה היתה 1955. סמי ואני המשכנו לשמור על קשר מכתבים לאורך שנה.

הנסיעה  לישראל

כשהמצב במרוקו החמיר עבור היהודים, הקהילה היהודית החלה להירשם לעליה לישראל, גם מאיר אחי ומשפחתו החלו לתכנן  עליה. אני לא הייתי מעוניינת לעזוב את משפחתי ואת החיים הטובים בקזבלנקה לטובת חיים קשים בישראל. רציתי להצטרף לאחותי בצרפת. לאחר שכנועים רבים וויתור של אמא שלי רחל על מקומה בנסיעה, צורפתי לנסיעה עם משפחתו של מאיר אחי.

ויקטור אחי הבכור צירף את אמא שלי למשפחתו. שאר בני המשפחה נסעו להתגורר בצרפת. כשיצאנו מקזבלנקה למרסיי, מסע שארך שלושה ימים, עלינו על אוניה איטלקית.

מאיר אחי עבד במטבח האוניה, כך שקיבלנו את האוכל הכי טוב. אני חליתי במחלת ים ולא הרגשתי טוב. הבחורים האיטלקים טיפלו בי במסירות רבה (קצת תשומת לב לא הזיקה לי). לאחר שעגנו במרסיי, אחד הבחורים שטיפל בי אף הגיע לבקרני בבית אחותי טיטי וכולנו יצאנו לבית קפה. אני בסך הכול הייתי ילדה טובה שידעה לשמור על עצמה ונהנתה לחיות את החיים הטובים.

במרסיי נאלצתי להמתין חודש נוסף לאוניה שתיקח אותי לארץ. ב-23.7.1956 הגיענו משפחת גנון המורחבת לישראל עם האוניה "נגבה". היה זה השייט האחרון שלה.

השייט נמשך שבוע ימים עד לעגינה בנמל חיפה. הגעתי לישראל בדיוק ביום הולדתי. מנמל חיפה העבירו אותנו למושב בקוע, מושב של עולים יוצאי תימן, הנמצא ליד לטרון. מאיר קיבל שם בית, לו ולמשפחתו. סמי שמע על הגעתנו לבקוע ומיהר לפגוש אותי שם.

החיים נכנסו למסלולם, מאיר עבד כ"שיפוצניק", מזל ואני נשארו בביתו נהנו ממוסיקה ובישולים. מאיר הבהיר שסמי מוזמן להגיע לביתם, אך לא הרשה לי להגיע לביתו של סמי לבד, מפני שזה לא היה מקובל. סיפור שקרה ,כך היה:

לכבוד יום ההולדת השמיני למושב בצרה, סמי רצה שאגיע לחגיגת המושב. הוא סיפר לי שכולם רוצים מאד לפגוש אותי. בצרה הייתה רחוקה והנסיעה בטרמפים ארכה זמן רב. מאיר לא הסכים שאצטרף ואסר עלי לנסוע. נסעתי בכל זאת, החגיגה נמשכה עד מאוחר ונאלצתי לישון בבית המשפחת של סמי. דבר זה לא היה מקובל בתקופה זו.  בזמנים ההם לא הייתה כל דרך להתקשר ולהודיע למשפחה בבקוע. למחרת כשחזרתי  לבקוע, מאיר כעס עלי.

לאחר כשבועיים משפחתו של סמי הגיעה לביקור בבקוע בכדי לדבר עם מאיר על אירוסין. במסגרת ביקורם, קיבלתי טבעת סוליטר יהלום, שעון זהב ומתנות נוספות. הכנו ארוחה עשירה, ללא חשמל. התאורה היחידה שהייתה לנו, הייתה תאורה מחו"ל שמאיר הביא (לוסטרה).

עדיין לא קבענו תאריך לחתונה  מפני שסמי התגייס לצבא. סמי שירת בחיל האוויר והוצב ברמלה, במטבחים, כדי שיוכל להגיע ולעזור במשק. בתקופה זו, הייתי צריכה להתגייס, אבל  הצהרתי שאני בחורה דתית. הצבא לא הניח לי וחיפש אחרי. כבר אז החלטתי לקשור את חיי עם סמי בבצרה.

החתונה:

סמי ואני  התחתנו ב-22.1.1958, בבית העם בבני –ציון. החתונה הייתה חתונה צבאית, הרב המקדש היה רב אשכנזי. הדודה של סמי בישלה את כל המטעמים שהיו באירוע. התפריט כלל: סיגרים, פסטלים, סלטים, עופות וכל טוב.

את שמלת הכלולות שלי תפרתי בעצמי. כבסיס לשמלה השתמשתי בשמלת הכלולות שתפרתי לאליז ( גיסתי ),כשנה קודם לכן. קניתי בת"א טול והוספתי ממנו חמישה וולאנים, כמו כן תפרתי תחתית  לשמלה, מבד והוספתי חישוק,כל זאת כדי שתהיה מפוארת.

מאוחר יותר, עשיתי שימוש נוסף בשמלת כלולותיי (השלישי במספר). חידשתי אותה שוב עבור מרגו גיסתי הנוספת. בית העם התמלא בהרבה אורחים, מאיר אחי הוביל אותי לחופה ואת סמי הוביל הדוד יעקב. השמחה הייתה גדולה, היינו מאושרים.

באותו יום התחילו ימי "שבע הברכות". בזמננו לא היה נהוג לצאת מיד לירח דבש, נשארנו בבית שבעה ימים. לכבוד סיום שבע הברכות, יצאנו בבוקר לבושים  במיטב הבגדים, חליפות, כפפות ונסענו לת"א, העיר הגדולה. שם ערכנו את הקניות לערב סיום שבע הברכות. בין הקניות שרכשנו, נתבקשנו ע"י הדודה לקנות שני דגי בורי גדולים למזל.

הדודה ביקשה שנערוך תחרות ניקוי של הדגים, מי שיסיים ראשון לנקות, הוא זה שישלוט כל החיים בבית. אני כמובן ניצחתי בתחרות…ועד היום מנהלת את ביתי ביד רמה. לאחר "שבע הברכות", סמי חזר לצבא ואני הייתי לתופרת של בצרה. תפרתי בבתי הלקוחות בבצרה, מפני שלא הייתה לי מכונת תפירה. חודשיים לאחר החתונה קיבלתי מתנת- חתונה מחו"ל, צ'ק מאביו של סמי, חנניה  המתגורר בקזבלנקה.

אני זוכרת כמה שמחנו במתנה, נסענו לנתניה ושם רכשתי את מכונת התפירה הראשונה שלי. בתקופה זו, גם גיליתי שאני הרה, כך שבשארית הכסף  קניתי עבור התינוק העתיד להיוולד, סלסלת קש יפה שתהיה עבורו עריסה.

את הסלסילה קישטתי בסרטים ותחרה, כמו שהיינו רגילים בחוץ לארץ. כבר אז התחלתי להכין עבור התינוק בגדים, שמיכות ,חיתולים וכל שאר הפריטים שלהם הוא יזדקק. הכול  נתפר ונרקם בעבודת יד ובצבעי צהוב לבן, כי לא ידענו את מין הילוד.

לפני הלידה היו עורכים תצוגה בבית, של כל הפריטים שהוכנו עבור התינוק. לסמי ולי כפי שאתה יודע נולדו לאורך השנים ארבעה ילדים: אבי,אילן, יעל ולילך. מאז אנו חיים באושר במושב בצרה ומטפלים במסירות במשפחה הגדולה שבנינו.

אני למדתי מהסיפור על החיים של פעם ואיך היו שומרים על קשר.

סבתי מדברת על עברה :

הזוית האישית

אנט: היה מאוד כיף ומעניין לכתוב את הסיפור, למדתי על המחשבים.

יהונתן: למדתי על סיפור חייה של סבתי